מידה כנגד מידה

כ ו ח נ י ?

כל עוד שלט האריה אהרן ברק ללא כל עוררין בצמרת המשפט, שמענו מפה ומשם קצת ביקורת, הכנסת קיטרה, באתרי האינטרנט נשבו רוחות של מחאה, אך איש לא הצליח לערער את מעמדם המבוצר של הנשיא ובית המשפט. האיש הוא הרי גאון במשפט, שולט טוב מאד ברזי הפוליטיקה ובהלכי הרוח בציבור, סחבק מעין כמוהו, ועם זאת דעתו מאד מאד מגובשת, ולאט ובהתמדה הנחיל את תורתו לעם ישראל, יותר מכל פוליטיקאי אחר, וזאת מבלי שהעמיד עצמו לבחירת הציבור. עקב חוזקו של בית המשפט (אשר נבעה בעיקר ממעמדו הבלתי מעורער של הנשיא) וחולשתה של הכנסת, השפיעה תורתו של הנשיא על חיינו השפעה רבה, לדעתי מרבית ההשפעה היא לטובה, אך בכל טוב יש גם רע, ועל כך נדבר עוד בהמשך. הנשיא זז הצידה, ומייד הורמו ראשי המתנגדים. הוא אומנם הספיק עוד למנות יורשת מטעמו וכטעמו, אך כל הסביבה הפוליטית והמשפטית, הבינה שזה הרגע לשלוף ציפורניים. וכך מונה רמון לתפקיד שר המשפטים, ואולי סוכל, כך גם מונה הפרופסור דניאל פרידמן, אשר ככל שיתאמצו היריבים, לא יצליחו ככל הנראה לסכלו. הוא בא מהאקדמיה, כנראה שאין שק של שרצים תלוי מאחוריו, וכאיש אקדמיה יש לו פוֹר עצום בדעת הקהל הציבורית. נראה כאילו מדובר בעוד מאבק פוליטי "על החיים ועל המוות" אשר מרכזו במלחמת שליטה על אחד ממוקדי הכוח החזקים במדינה, מוקד אשר השפעתו אולי חזקה ממוקדי כוח אחרים, עקב היותה יסודית, עמוקה, ארוכת טווח וקשה מאד לערעור. אבל זה רק חלק מהתמונה.

ע נ י י נ י ?

האם לא ראוי לשנות משהו בשיטת המשפט שלנו? האם לא נכון לפתוח קצת את הדלתות ולאוורר? האם שלטון רודני יחיד שאהרן ברק, גאון ככל שיהיה, הקפיא תהליכים חיוניים? האם השאיר נזקים אחריו? האם לא ראוי לבחון בהזדמנות של החלפת קברניטים את השיטה ולתקנה, לאזנה ולשפרה? ותשובתי כאחד הרואה באקטיביזם השיפוטי כדבר חשוב, וסובר שכל דבר חקיק הוא גם שפיט, ורואה בזכות העמידה כזכות רחבה כמעט ללא גבולות, בכל זאת, ועל אף שאני מצדד בעקרונות המשפט על-פי האינטרפרטציה של אסכולת ברק, כי הגיע הזמן למחשבה נוספת וריענון אידיאולוגי של תורת המשפט שלנו, לפחות לפתוח אותה ולפרוץ את חומותיה על-מנת לבחון את עקרונות הבסיס ולדון בהם. ומדוע? אחד מעקרונות תורת ברק, עיקרון המעניק לשופט כוח בלתי נדלה, הוא עיקרון ה"מידתיות". כל היישום של עקרונות חוקי היסוד שלנו, אשר באמצעותם ניתן (עקרונית) לפסול חוקים ופעולות מינהל, על-ידי שופטים בכל הרמות (וכמעט בכל הליך – באמצעות תקיפה ישירה או עקיפה) הם אותם כללים של פסקאות ההגבלה למיניהן:

• האם הפעולה המנהלתית או פעולת החקיקה הייתה במידה או שחרגה מהמידה?

• האם תואמת את מגילת העצמאות אם לאו?

• האם עברה על הנדרש או האם לא חרגה מגבולות הנדרש?

השיטה הופכת את מערכת המשפט להיות תלויה בתורת עולמו של השופט, ומנתקת אותנו אט אט מההיצמדות לספר החוקים. האם השיטה נכונה? יש אומרים (ואני בתוכם) שכן. אבל האם זה נכון תמיד? האם זה נכון ללא גבולות? היכן עיקרון המידתיות כאשר אנו דנים בתורת העולם של הנשיא ברק, האם אותה מותר להחיל לנו ללא בחינה של גבולות ומידה? כי הרי לכל דבר טוב יש גם היבטים רעים, וכאשר הולכים עד הסוף, ובייחוד כאשר ראש העדר פורש, מי יתקע לנו שהגולם לא יקום על יוצרו, ומערכת המשפט שלנו תהפוך למשפח? ואפילו אם זכות העמידה צריכה להיות רחבה, ולהינתן כמעט לַכּל, מהם נזקיה?, מהן מגרעותיה? כי מה עוזרת, הזכות ל"עמוד", כאשר רק אנחנו פותחים את הפה אומרים לנו "שב"? (פעם גם אמרו לי "שבו" על אף שהייתי זכר ויחיד) מה יוצא לנו אם אנו עותרים, מחכים שנה בקוצר רוח, ואחרי חמש דקות נדחית העתירה נגד הרשות ה"פושעת" מבלי שאף אחד ניסה כלל לבחון לעומק את "נתוני הברזל" שלטעמנו הצגנו והכול מסתכם ההחלטה בת שורה אחת "נחה דעתנו וכו' וכו' וכו'" (ונוסף לכל זה התענוג עולה 1,600 ש"ח אגרה + נסיעה לירושלים). האם שופטים המבטלים חוקים על-פי חוק לא מסתכנים ומסכנים אותנו, בביטול חוקים שלא על-פי חוק? מי מלמד אותם מתי ואיך ובאיזה נסיבות ניתן וצריך לבטל חוקים? מי מונע מהם לפסוק בניגוד צועק לשמיים לחוק (דבר החמור הרבה יותר מביטול החוק, כי לביטול החוק יש תרופות, ולפסיקה נגד החוק, בייחוד של הערכאה הגבוהה ביותר, כמעט אין). ולמה אסור למנות שופטים עם אג'נדה?, האם לברק אין אג'נדה? האם לחשין מקצץ הידיים אין אג'נדה? יש להם אמ' אמא של האג'נדה. רק כשהאג'נדה לא מתאימה אז לא ממנים. וכך קיבלנו מערכת בתי משפט חד גונית, החושבת כמעט כאיש אחד, כנשיא (בדימ.) ברק. מערכת בתי משפט שכזו, מחייבת בחינה מחדש של כמה מעקרונותיה, מחייבת מידתיות ואיזון, ואפילו אם השינויים הצפויים ילכו קצת רחוק מידי, הרי שזוהי אופייה מערכת מתאזנת שנמנעת ככל האפשר מלהגיע לקיצוניות אלא מתנדנדת הרחק מתדר התהודה, באמפליטודות קטנות סביב נקודת שיווי המשקל. (איך אומרים באמריקה: CHECK & BALANCE). ואם היא מתחילה לברוח מאותה נקודה, ובייחוד אם עושה זאת לאורך שנים, מחכים להזדמנות ואז נותנים לה איזה נוגרה קטנה, יש OVER SHOOT או שניים לכיוון הנגדי, ואז היא חוזרת לאיזון עד שמשהו מפר שוב את השקט. כוחני או ענייני? ל מ י א כ פ ת ! ! ! אז מי צודק, אלה הטוענים כי המדובר במאבק כוח, או אלה הסוברים כי מדובר במאבק תורתי עקרוני? תשובתי היא WHO THE FUCK CARES, כל עוד יקפיד הפרופסור פרידמן לפעול על-פי תורת עולמו, ויפעל ביושר ובהתמדה, כחוק, ואם ישמור על ידיים נקיות, ופה תרבותי, אנו נמשיך וניתן לו קרדיט, אפילו אם יפעל נגד דעתנו, אפילו אם יודה בפה מלא שהוא מייצג אסכולה משפטית אשר קופחה מאד בשנים האחרונות, וימנה שופטים ראויים מקרב "קבוצתו" הרעיונית. ואולי דווקא האינטרס ה"אישי" הוא זה המקנה לו את זכות "העמידה" בפעולותיו למען מערכת המשפט, ויביאו אותו להתמיד, ולהצליח. וכולנו נקווה שלא יביאנו לקיצוניות השנייה, ובעצם בטוחים אנו שגם אם ירצה לא יצליח בכך, תורת ברק טבועה עמוק עמוק בגופנו ובנפשנו כך שייקח שנים להרחיקה מאיתנו, כל אשר ניתן יהיה לעשות בתקופה הקרובה (כמה זמן עוד תחזיק הממשלה?) הוא לאזן קצת את המערכת, ואולי לשם כך יהיה צורך בהצהרות בומבסטיות, אך מהפכות מסוכנות לא יקרו כאן, לפחות לא בשנים הקרובות. תצלח דרכך הפרופסור פרידמן, אזן, אזן ת'מערכת, אפילו אם אני אהיה מלא טענות כרימון (עשן) תן להם את המידתיות שלך כנגד המידתיות שלהם או ככתוב בקיצור (נדרים ל"ב) "מידה כנגד מידה".