במשך שנים של התבוננות באחמד טיבי ובעזמי בשארה, שאלתי את עצמי לא אחת מדוע אני מבחין בהבדל משמעותי בין השניים - גם כאשר שידוך פוליטי איחד את שניהם לפרק זמן קצר ונטול אושר במפלגה אחת - נטולת שלום בית.
שניהם היו ונותרו "שווים" הקשבה והתבוננות בעלייה לדוכן הנואמים בכנסת, חלק מן המבחר ההולך ומתמעט של מי שמסוגל בנאומו להפתיע, לקומם, לעניין, ליצור אירוע תקשורתי.
שניהם זרקו לפח האשפה של ההיסטוריה את המודל של "מוכתר הכפר" ונציג "אגודת הכפרים" ו"ערבי שהוא משלנו" ויצרו מודל חדש של ישראלי פלשתיני גאה, מתריס, מאתגר. שניהם חצו, אולי, קווים בסיורים נוטפי אהדה בבירות אויב או במתן הערכות מצב לצד השני. אחמד הזיל דמעות על מותו של ערפאת. עזמי, לעולם העתק מקומי של אדוארד סעיד, הצליח איכשהו להבין או לפחות לפרשן בחיוב אפילו את המשטר בדמשק.
ובכל זאת, מצאתי באחמד טיבי תקווה לדו-קיום, ולא היתה כזאת במסר של עזמי בשארה. לפעמים, המבחן הוא רגעים קטנים ביום עבודה משותף של יהודים וערבים במקום דחוס ורווי יצרים. היה ברור למתבונן כי אחמד טיבי מסוגל ליהנות מיום עבודה פרלמנטרי, מן ה"מיקס" הישראלי הבלתי אפשרי.
היה ברור כי עזמי סובל בקושי רב את עצם הצורך לנוע במסדרונות הכנסת, לוקה באלרגיה קשה למקום וסמליו ולכל מה שהוא מייצג: ריבונות ישראלית והקמת בית לאומי לעם היהודי בארצו.
באחת, בשארה בז למקום ולאנשיו, נתן לו גט כריתות בנפשו שנים לפני שנתן לו גט כריתות בגופו או בהודעה רשמית ליו"ר הכנסת. הגניקולוג ד"ר אחמד טיבי לעומת זאת נראה כמי שרואה את עצמו חלק דעתן מן היישות הישראלית. לא הציונית - הישראלית.
לטוב ולרע, עוד שחקן מוכשר שתופש ככל יכולתו. מבין את השטיק ואת הטריק. תופש עצבים כשצריך- במידה. אומר על רמטכ"ל שהוא "אחראי על רצח". "חש ברע" ברגעי שיא של עימותים בכנסת וכמעט מתעלף על הדוכן- אבל לא שובר כלים אחרונים של הבנה והידברות.
כי כולנו, אחרי הכל, מאותה השכונה. צריכים לחיות כאן זה עם זה. וזאת גזירת גורל. ואפשר לנסות לכופף את הצד השני ברגעי עימות אך לעולם לא לעקור אותו. בשני הצדדים של המתרס - יש מי שלא הפנים.
צילום של ערפאת על דלת חדרו בכנסת- או כרזה של מרוואן ברגותי המציגה אותו כשילוב של צ'ה גווארה ונלסון מנדלה, וכל פרובוקציה אפשרית אחרת שתכליתה רבע כותרת וכל נאום עויין שלו בקמפוס אירופי - עדיין לא נטלה מאחמד טיבי את הישראליות שבו.
בעזמי לא היתה ישראליות שניתן ליטול אותה. הוא היה ונותר הנציג הנאמן של "ערביי 1948" מן האסכולה המתעבת את מה שהגיע לחופים האלה אחרי 1948. סיפורי "מדינת כל אזרחיה" על הצליל הליברלי כביכול שבהם נשאו אפס סובלנות לציונות ולמה שהיא חוללה בפועל.
כן, בשארה היה יכול לעלות לדוכן הנואמים בימים של מועד וחג ולשאת נאום פרופסוריאלי שלשמעו נדרכה בעניין גם סוללת האורחים החשובים ביותר ביציע, כולל שופטי בית המשפט העליון. הוא צודק לחלוטין באמירתו שהוא איתגר את הכנסת.
אבל הוא נשמע כמי שהתעייף מלהסוות את העובדה כי הוא שולל את קיום המוסד שבו הוא חבר. מתעב אותו. לא היה מעולם חלק ממנו. טיבי לעומתו, היה ונותר נציג בועט ומאתגר ומלעיז - אך תמיד שייך - של כנסת ישראל.
לידיעת מי שמנסה לכרוך את כל חברי הכנסת הערבים בשק אחד. לקשור אותו ולזרוק אותו לים של עזה. כל עוד יהיה בהם אחד שמוכן באמת ובתמים לדו קיום - ולא רק בתנאים שמציב לו הרוב היהודי- יש תקווה לחיים משותפים של ערבים ויהודים בישראל.