השואה מתקרבת, מפני שכל שנה היא נעשית יותר ויותר אקטואלית ורלוונטית. משקיפים אובייקטיבים אומרים שהם "מריחים" בצרפת, למשל, את "אווירת שנות ה-30". בכל אירופה פורחות כצרעת קריקטורות אנטישמיות, שהחליפו את שינאת היהודים בשינאת ישראל, אך הכל יודעים שמתכוונים לאותו הדבר.
להיפך, היום יש תופעה שהיא גרועה יותר ממה שחווינו אפילו ערב השואה: אל הימין הקיצוני, שקראו לו נאצי, מתווסף היום גם השמאל הקיצוני, והאנטישמיות בתחפושת אנטי-ישראלית מתפשטת ומתבצרת הן בקמפוסים של האוניברסיטאות, בחוגי האינטליגנציה, והן בין השכבות הכי עממיות, ושם היא נישאת בעיקר ע"י מוסלמים. אולם, ההתפרעות האיסלאמית ברחובות לא היתה אפשרית, אלו הסביבה הנוצרית המארחת - בצרפת, באנגליה, בגרמניה - לא היתה סובלת זאת.
ויש היום בעולם אווירת רצח סיטוני של חפים מפשע - מקמפוצ'יה, רואנדה ודרפור ועד למגדלי התאומים ובגדד, והמתאבדים מרצחי ההמונים, המצאה שטנית שהתחילה כאן, אצלנו ועלינו.
ואם אותות וסימנים אינם מספיקים, בא אחמדינג'ד ומבטיח לנו במפורש שואה חדשה ואף בונה בפועל את הכלי האטומי כדי לבצע אותה. ועל שער הריבעון "נתיב" מופיע תצלום של אישה מוסלמית, מכוסה כולה, פרט לעיניים, בבגד שחור, נושאת בידה כרזה גדולה בזו הלשון: Be Prepared for the REAL Holocaust! - היכונו לשואה האמיתית! והיכן היא מפגינה כך, בריש גלי ובחסות המשטרה? בלונדון!
אין למדינת ישראל זכות קיום
ועוד סממן אקטואלי מדאיג. יותר ויותר מתפשטת בתקשורת, באקדמיה ואולי גם בחוגים הדיפלומטיים הסברה והתחושה, שמדינת ישראל אולי אין לה תוחלת קיום, לא רק מפני שהיהודים הם קומץ בים ערבי ומוסלמי עויין, כ"א גם, ואולי בעיקר, מפני שאין לה
ז כ ו ת קיום. מפני שהתיישבה בארץ לא לה, גזלה אדמה מעם אחר, שבחלקו גרשה אותו ואת חלקו האחר היא כובשת ומדכאה. וכי למי שייכת ארץ ששמה "פלסטינה" אם לא לעם הפלשתיני?
ומי שזקוק להוכחות, מדוע אין ליהודים זכויות לגיטימיות בארץ הזאת, יכול לקרוא על כך בעיתונות הישראלית ולשמוע זאת מפי פרופסורים ישראלים נכבדים. בתקשורת הישראלית הולך וגובר משנה לשנה סימן השאלה מעל לעצם קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, ומדיניות "השלום" של ממשלות ישראל והבג'צ שלה, בעיקר מאז עלות שרון לשלטון - הופכת יותר ויותר למדיניות של מכירת חיסול.
אבל השואה גם מתרחקת, ולא לטובה. אני זוכר היטב שבשנים הראשונות למדינה זכרון השואה היתה לו נוכחות מתמדת בתודעה, לאמור: התכוננו, התחזקו והפיקו לקחים, כדי ש"לעולם לא עוד" - תוכל להתרחש שואה נוספת, וגם כל רדיפת יהודים לא תוכל להיות, מבלי שהיהודים ישיבו מלחמה שערה. ולא רק ב"ימי שואה", כל אחד בכל ימות השנה, בשיח היומיומי, בתקשורת, בבתי הספר, בנאומים דיברו על בניית כוח יהודי, על הכלל המקודש "הבא להורגך השכם והורגהו", על החתירה לניצחון על הכחות האורבים לנו תמיד, על זכותנו הבלתי מעורערת על הארץ, על הצדק האלוקי וההיסטורי והנחמה-פורתה שבמתנת המדינה היהודית. דיברו וכתבו, שכאן חפירות חיינו, כאן לא ניתן שיאיימו עלינו, כאן לא נשלה את עצמנו ולא נעצום עיניים אל מול איבה ושנאה והשחזת סכינים. כאן רכושנו לא יהיה לבוזזים, כאן לא נמחל על כבודנו, כאן אויבינו לא ירימו ראש. צמד המלים "לקח השואה" עדיין לא היה מליצה ריקה.
שטיפת המח הגדולה לקראת "מדינת כל אזרחיה"
ואז החלה שטיפת המח הגדולה, שחוללה מהפך בראש היהודי הישראלי, בדרך אל מדינה יותר ויותר דמוקרטית ופחות ופחות יהודית, לקראת המטרה הסופית של "מדינת כל אזרחיה". התהליך הזה חייב בראש ובראשונה מומיפיקציה - חניטה - של השואה. לא עוד זכרון חי, אקטואלי ופעיל, כי אם "יד ושם" כמוזיאון וכאתר לטכסים ולארועים דיפלומטיים. מן האידיאל של כח יהודי כמגן מפני הצמאים לדמנו עשה השמאל "כוחנות"- מידה מגונה, השמורה בדרך כלל לנאצים ולפאשיסטים. כירסמו עוד ועוד באמונה האיתנה, שארץ זו שייכת לעם- פליטי-חרב, שאפילו רוצחיו נהגו לצעוק לו "יהודים לפלסטינה" והחליפו אותה בתחושת "העוול" שגרמנו וגורמים, כביכול, לערבים.
השמאל, הקובע מה מותר ומה אסור לכתוב בעתונים ולומר ברדיו ובטלוויזיה, המעצב בארץ הזאת את המחשבה - פסק שאסור להפיק לקחים מן השואה. באנגלית אומרים: אין זה "פוליטיקלי קורקט" - זה אינו "נכון פוליטית" ללמוד מן השואה. למשל, אסור לחשב כמה מיליוני יהודים היו יכולים להינצל, לו קראו והפנימו את ספרו של היטלר "מיין קאמפף". אבל היהודים עצמו את עיניהם ביודעין, לא רצו לראות, לא רצו לדעת. הציונות, שהזהירה וקראה לצאת, היתה במיעוט. גם בקרב היהדות הדתית, ועוד יותר - החרדית היה עיוורון גמור והיתה סרבנות-גאולה.
והנה, היום מדברים הערבים במפורש - בכל רחבי העולם וגם כאן - על השמדת היהודים ומדינתם, מדברים - וגם עושים. ומה הם בעיניהם 1,500 הנרצחים היהודים מאז אוסלו ובגלל אוסלו, אם לא מיקדמה על חשבון השואה שהם חולמים עליה ומתכננים אותה? והנה, בקרב הקורבנות המיועדים, כאן ועכשיו, אסור לומר זאת, אסור למתוח קווים מקבילים, אסור להזהיר, אסור להשוות את הקריקטורות השטירמריות בעתוני קהיר, רבת עמון ומדינות המפרץ, הערבים "המתונים" כביכול, לקריקטורות הנאציות, זה אינו "פוליטיקלי קורקט".
בלבנון הכינו לנו שש שנים, מאז הנסיגה החד-צדדית והמבוהלת של שנת 2000, מארב קטלני, אבל היה אסור לדבר עליו ולא רצו להתכונן לקראתו. עצמו את העיניים, הכחישו את המציאות, ואסור לומר שכך בדיוק יהודים הכחישו את המציאות שראו לנגד עיניהם בשנות ה-20 וה-30, כשעוד אפשר היה לעשות משהו, ולפחות להימלט.
והסלידה המופקרת מן הכוח היהודי ומהפעלתו בשם "השלום", ביחד עם ראיית צידקת הקייס הערבי, הולידה את המפלה במלחמת הלבנון השנייה, שהכל מודים שאחד ממרכיביה העיקריים היה המחדל בבניית כוחות היבשה, באימונם וציודם. הלא "השלום הוא הביטחון" - ומי צריך צבא?
בלבנון שכחו את לקחי השואה
ועוד למדנו בשואה שרדפו, נידו ושיתקו כל מי שניסה להזהיר, מי שיעץ לקחת סיכון היום, כדי שיהיה סיכוי לשרוד מחר, מי שהתריע שהבחירה בנוחיות היחסית היום עלולה לעלות בעצם הקיום מחר. בשנת 1936 לא עלו ארצה, כי חבל היה להם על הפסנתר, וכבר תחת הכיבוש הגרמני לא ברחו ליערות או מעבר לגבול או למחבוא, מפני שלא העריכו שהסכנה שבדבר, ככל שהיתה עצומה ונוראה, כדאית היתה נוכח הוודאות הגמורה של ההשמדה שציפתה להם, אם חיכו יותר מדי.
העירנות הזאת, החשדנות הזאת, הרפלקס הזה לקדם כל סכנה, לא לחכות פן יהיה מאוחר, כל אלה היו צריכים להפוך לנו לטבע שני, כלקח חיוני מן השואה.
אבל השמאל רוצה אחרת: הוא מטיף לשאננות ומפמפם בראשנו יומם וליל, כמה חזקים אנחנו, איזו מעצמה, איזו אימפריה אנחנו, איזו עליונות צבאית יש לצה"ל ולכן ניתן לוותר עוד ועוד על שולי הביטחון של קיומנו. ומאידך, אין לחשוש ממזימות האוייב. רק ניתן לו חבלי מולדת ומרחבים אסטרטגיים, רוצחים משוחררים, חימוש לחבלניו, משאבים כספיים ומעמד בעולם, והוא ייתן לנו שלום. וכך בדיוק סרבו יהודים ערב השואה להאמין במה שמתרחש במוחות שונאיהם וסירבו לראות את ההכנות. אבל את ההשוואה הזאת השמאל שלנו אינו מתיר לנו לעשות.
אנחנו מדחיקים את איומי ההשמדה הערביים
כל יום מציעים לנו "פתרון" אחר ל"סכסוך", ואסור להזהיר, אסור אפילו לחשוב, שהערבים מתכוונים באמת - ל
פתרון ס ו פ י. ואסור לומר שהמכשיר לפתרון הסופי של מדינת היהודים הוא המדינה הפלשתינית, שאם חלילה תקום, תתחיל הספירה לאחור של מדינת היהודים. אסור לצטט את דבריהם המפורשים, שפלשתין מיועדת להשתרע עד שפת הים, שכל תפקידה לבוא במקום ישראל. אסור להראות את המפות הגיאוגרפיות מבתי הספר שלהם, את ספרי הלימוד, שבכולם מדינת ישראל נבלעת ע"י פלשתין. בדיוק כפי שסרבו לקרוא את הספרות הנאצית, לשמוע את האמור בשירים על הדם היהודי הניתז מן הסכין, להפנים את המתחייב מתורת הגזע שלהם. כאז כן היום - אנחנו מדחיקים את איומי ההשמדה הערביים.
אולמרט ומרעיו לא למדו כלום מלקחי השואה: שוב יהודים מבליגים כשמפגיזים אותם בקסאמים. שוב עוצמים עיניים כשהחיזבאללה בונה בצפון איום חדש, מסוכן מקודמו, ומבליגים כשבדרום בונים ומחמשים לבנון שנייה. ומשתפים פעולה עם תוכנית, שכל המרכיבים שלה מיועדים בגלוי לחסל את מדינת ישראל, התוכנית הסעודית\הערבית: חזרה לקו הירוק (שביום השואה אנו נזכרים שאבא אבן קרא לו "גבולות אושוויץ"), בגידה בירושלים, גירוש 300,000 עד חצי מיליון יהודים, הזרמת צאצאי פליטי תש"ח הערבים לתוך המדינה המקוצצת, הקמת מדינת פלשתין, איום קיומי נצחי פתח כל ערינו.
כל זה גלום ביוזמה הערבית, ועל הבסיס הזה פותח אולמרט במשא-ומתן שהאמריקנים דוחפים שיסתיים עוד בקיץ השנה, כדי שעוד הקיץ תקום המארה הממאירה הקרוייה "מדינה פלשתינית".
ביום השואה, השתא, אני מעז לעשות את מה שהשמאל אוסר עלי: להזהיר ולהתריע בפה מלא, שממשלת ישראל, במדיניותה, מביאה על העם והארץ איום קיומי, מסכנת את עצם עתידה של המדינה. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק. שואה חדשה יכולה ללבוש לבוש חדש. אם תקום חלילה מדינת פלשתין, מאות אלפים, ובעיקר בעלי מקצוע מבוקשים, המוכשרים ובעלי היוזמה, ירדו מן הארץ ובראשם אותם אנשי השמאל שהרעילו את מוחות העם והביאו עלינו את האסון. שארית המדינה תהפוך לשטח חסות של הקוורטט והאו"ם.
לאחר שיביאו עלינו מצב שבו לא נוכל עוד להגן על עצמנו - פיסית ומוראלית - יאמרו לנו אדריכלי החורבן שכך, ורק כך, נוכל להימנע משואה כימית, ביולוגית ואטומית. יאמרו - וישכנעו, כי כבר נאחר את המועד. אבל היום עוד לא מאוחר. היום עוד ניתן ללמוד מלקחי השואה, ובראש ובראשונה למנוע את אובדן ירושלים והיישובים, שכל זמן שהם קיימים, לא תוכל לקום המפלצת הפלשתינית, ולישראל חופשית ועצמאית יש עדיין סיכוי לחיות. כי היום אנחנו עדיין מדינה פורחת, מצטיינת בכל התחומים, מדינה שאם רק תתעורר תוכל לכל אויביה.
יום השואה אסור שיהיה לנו יום של זכרון פאסיבי בלבד. הוא חייב להיות גם יום של הפקת לקחים, לקחי חיים, לקחי קום ועשה, לקחי נצח ישראל.