בכמה רגעים טובים ורעים בסרט "פקד מושחת" צצים איגואנות, לטאות, נחשי מים וקרוקודילים בכבישיה ובתיה של ניו-אורלינס. לרגע אפשר לחשוב שבמאי הסרט, ורנר הרצוג, מיקם את סיפורו של הפקד המושחת טרנס מקדונה בעיר הפרוצה הזאת כדי למתוח ביקורת על ניו-אורלינס, על ארה"ב ועל התרבות האנושית כולה, שסכריה נפרצו והיא הפכה לג'ונגל מוסרי ותרבותי. אבל זה הרצוג, ורנר הרצוג, שלאורך עשרות שנים צילם בג'ונגלים של דרום אמריקה, אפריקה והמזרח הרחוק, והג'ונגל בשבילו הוא לא רק מקום של אימה וניוון אלא גם מקום של פנטזיה, מגלומניה ויצירתיות. לא נעים לנחש, אבל במקרה שלו, האסון של ניו-אורלינס נראה כמעט כמו משאלה כמוסה.
"פקד מושחת" הוא אחת ההפקות האמריקניות היקרות והממומנות בקריירה של הרצוג, שנחשב בשנות השבעים והשמונים, יחד עם ריינר ורנר פסבינדר, לאחד מראשי הקולנוע הגרמני החדש. אי-אפשר להסתכל על "פקד מושחת" מבלי להסתכל על עברו של הרצוג. ובעצם, אולי זאת ההזדמנות להגיד כאן שבעיקר על העבר הזה, הנפלא ממש, צריך להסתכל, ורק אז להסתכל על "פקד מושחת". כי הסרט הנוכחי, אף על-פי שהוא משתמש בז'אנר סרטי המשטרה והפשע כמצע לרגעים מופתיים של ג'ונגל רגשי, לא מצליח להשאיר את מי שצופה בו עם מתנה קיומית גדולה, כמו זאת שנשארת בזיכרון אחרי הצפייה ב"שטרוצק", "פיצקרלדו", "אגירה" ואפילו "גריזלי מן" החדש יחסית.
מקדונה (ניקולס קייג') הוא פקד מוכשר להפליא במשטרת ניו-אורלינס שמתמכר בעקבות פציעה בגבו למשככי כאבים ואחר-כך גם לסמים קשים. הוא יעשה את הכל, ובמקרה של הרצוג הכל הוא הכל (צריך לראות כדי להאמין), כדי להשיג את המנה הבאה לו ולחברתו הזונה פרנקי (אווה מנדז). בתוך תחתית החבית שממנה מתנהלים חייו של מקדונה יש גם מסירות פרדוכסלית לצדק ולחמלה. מקדונה מגלה אותם כלפי קורבנות חקירת הרצח שהוא מנהל וכלפי האנשים שהוא אוהב.
"פקד מושחת" נעשה כבר בעבר, ב-1992, בידי אבל פררה. הוא מוקם בניו-יורק וכוכבו היה הרווי קייטל, שהתמכרותו לסמים התנגשה עם חקירת אונס בכנסייה והביאה לפיצוץ של רגשי אשמה דתיים. בגרסה של הרצוג, שטוען שמעולם לא ראה את הסרט של פררה ושההפקה אילצה אותו לקרוא לסרטו באותו שם, אין עימות בין אלוהים לשטן שבתוכנו. יש ג'ונגל רגשי וכימיקלים רעים, והטוב אינו אלוהי אלא שייך לטבע האנושי, ואולי לטבע בכלל.
"פקד מושחת" של פררה הוא סרט מהודק ובעל תסריט ברור. "פקד מושחת" של הרצוג מפותל, המבנה שלו מעורער, סצנות רבות בו נראות מיותרות לכאורה והסגנון שלו הוא פסטיש של קומדיה, סוריאליזם, מתח, מיינסטרים הוליוודי ושוליים של סרטי אינדי. זה יכול היה להיות נפלא. לינץ' עושה את זה. טרנטינו עושה את זה. אבל הסרט של הרצוג נראה לפעמים כמו רסק עגבניות, ולא במובן הטוב של המלה. אולי משום ששום דבר מאלה לא מועצם בו עד הסוף, אולי משום שהרצוג לא נאמן למוזרות שלו לגמרי.
מי שכן נאמן למוזרות שלו לגמרי הוא ניקולס קייג'. קייג' חוזר כאן למרחב היצירתי שהעניקה לו דמותו של סיילור ריפלי ב"לב פראי" של לינץ'. הוא דפוק, מופרך, מודלק, מגוחך ולקראת סוף הסרט מסתובב עם פלג גוף עליון כמעט שבור, מה שמעצים את חריגותו עוד יותר. שווה להסתכל עליו ועל החיבור שלו להרצוג, גם אם לרגעים תסתכלו גם בשעון. אין מה לעשות, אולי רק במאים נהדרים יכולים לייצר חוסר שלמות כזאת.