"גולדה, סליחה" -
כתב יעקב חסדאי במאמר באתר Ynet, כשהשווה בין התנהגותה האצילית של גולדה לבין התנהגותו הצינית של אהוד אולמרט. גולדה, לדברי חסדאי, פרשה אחר פרסום דוח ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים; ואילו אולמרט מתכנן ספינים, שישאירוהו בלשכתו.
כזכור, כחודש וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים קיבלה ממשלת ה"מחדל" של גולדה מאיר (אלון, דיין וחבריהם) מחדש את אמון העם, בבחירות, אך ראש הממשלה התפטרה כשפורסם דוח הביניים של ועדת אגרנט. בינתיים חלה מהפכה במערכת הפוליטית שלנו, והיא מושתתת על סקרים, שמביעים כעת אי-אמון מוחלט באולמרט ובחבר מרעיו.
כנראה, דוח הביניים של ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה לא יגרום להתפטרות אולמרט, למרות שיצביע על כישלונו האישי, והוא יידבק בכל כוחותיו לקרנות המזבח. "מי שהאזין היטב לנאום 'אני לא פופולרי' שלו [אולמרט], יכול היה לחוש את הבוז העמוק שלו לעם. את כוחו הוא שואב מחבורת פרסומאים ויח"צנים המקיפה אותו, אלה שמתעתעים בעם ומאמינים שהוא עדר שצריך רק כסף ותרגילים פרסומאים כדי שייטה לכיוון הרצוי" - כתב חסדאי.
האם גם העם שקע?
לדעת חסדאי (אלוף-משנה מפואר בצנחנים, שזכה בעיטור העוז על לחימתו כסמג"ד 202 במלחמת ששת הימים בשערי העיר עזה - עד שנפצע קשה. בנוסף, הוא ד"ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך-דין, שהיה בצוות החוקרים, שסייעו לוועדת אגרנט), עובר עלינו תהליך של שקיעת המערכת הפוליטית. "אולמרט הוא השלישי מבני דור המדינה שהועמד בראש הממשלה ונכשל תוך זמן קצר כישלון חרוץ". לדבריו, זו תופעה, ש"סימן ההיכר הבולט שלה הוא אבדן היכולת להקים הנהגה לאומית". חסדאי טוען, שהמערכת הפוליטית שלנו איבדה את הכושר להתחדש. "קדימה היתה כנראה הניסיון האחרון להציע לעם תקווה חדשה, אך היתה זו לא יותר מאשר אחיזת עיניים ... [ש]אורך ימיה קצר ...".
כהיסטוריון, חותם חסדאי את דבריו בשאלות - "האם רק הפוליטיקאים שקעו, או גם העם? האם תימצא דרך אחרת למצוא ולהעלות הנהגה שתצטיין בצדק, יושר וחוכמה? בתשובה לשאלות הללו טמון עתידנו".
סיפורים
כשאני קורא מאמר באינטרנט - אני מחפש מיד את התגובות עליו (טוקבקים). הן מלמדות עד כמה מרגיז הכותב את ההמון. בשלל התגובות לדברי חסדאי מצאתי תגובה מעניינת, המלמדת כיצד הגענו אל התהום - באמצעות המיתוסים הטובים והישנים.
"מיתוס", הינו בשפה עממית שקר, ולא היא. "מיתוס", הינו סיפור עלילה, הלקוח מהעבר, ומקובל בציבור. מבלי להתייחס לנכונותו, הוא מסביר את ההווה ואת העתיד. באמצעותו יכול הציבור לצלוח את מהמורות ההווה, ולשרטט עתיד.
כתב "נמרוד" (תגובה 5): "איך אפשר להשוות כשל במבצע צבאי מוגבל של ממשלה 'צעירה' [מלחמת לבנון השנייה] לבין מלחמה שהעמידה בסכנה את עצם קיומה של המדינה [מלחמת יום הכיפורים]".
והוסיף "אברם התותחן" (תגובה 31): "... ביום כיפור היה אסון בעל ממדים אדירים שכמעט והביא לשואה שנייה".
מדבריהם צצים כמה מיתוסים מעניינים:
ממשלה צעירה - אומנם ממשלת אולמרט כיהנה רק זמן קצר עד שהובילה את צבאנו ואת העורף כצאן לטבח. אך, למעשה, כמעט כל אנשיה היו פוליטיקאים מנוסים מאוד - אולי המנוסים ביותר בחברי-הכנסת.
ממשלת אולמרט כשלה דווקא משום שהיתה "לא יותר מאשר אחיזת עיניים" - כדברי חסדאי - גם בענייני המלחמה.
מבצע צבאי מוגבל - לכאורה, כך הוצגה הלחימה בקיץ האחרון, עד שלבסוף גם ממשלת אולמרט החליטה, שזו היתה מלחמה, ולא מבצע. ומלבד זאת - זו, כנראה, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. מעולם לא לחמנו 33 ימים רצופים - כמו בקיץ האחרון.
כשל - זה לא היה כשל, אלא אסון, שהמיט חורבן מוחלט על ההרתעה הישראלית. בראש ובראשונה, המלחמה הרסה 119 משפחות של חיילים, שנפלו בה לשווא, ועוד כארבעים משפחות של אזרחים, שהפקירה הממשלה ליהרג במטחי חיזבאללה. המלחמה הרסה כל חלקה טובה בצפון, ועד היום מתמהמהת הממשלה בפיצוי נפגעי המלחמה.
שואה שנייה והעמדה בסכנה את עצם קיומה של המדינה - אלה המיתוסים החזקים ביותר של הישראלים ושל היהודים לגבי מלחמת יום הכיפורים.
אמנם, היה בתשרי תשל"ד כישלון צבאי קולוסאלי מהרגע הראשון למלחמה ועד רגעה האחרון, ורק קווים מעטים של אור ושל הצלחה ניכרו בה - אך זו היתה מלחמה מוגבלת בהקפה ובמטרות, שקבעו המתכננים הערביים; ולבטח, לא נועדה להשמיד את המדינה, או את אוכלוסייתה היהודית.
כדי שצבא יכבוש את מדינת ישראל, וישמידה - הוא צריך תוכניות מפורטות לפעולה - עד תל אביב/חיפה בהתאם. לצבא המצרי היו תוכניות לכבוש רק גזרה, שרוחבה כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ (בערך - עד דרך החת"ם) ותו לאו. רק בארבעה-עשר באוקטובר 1973 - לאחר ויכוח מר בין הנשיא אנואר סאדאת לבין גנרל סעד-אלדין שאזלי, הרמטכ"ל שלו - החלו המצרים להתקדם מזרחה, אל מעבר לקו, שנקבע בתוכניותיהם למלחמה; וזו היתה טעותם הגדולה - והיחידה.
ומה לגבי הסורים?
גם הסורים עצרו, אחרי שפרצו את הקו הישראלי, ולא גלשו - למרות כל הצ'יזבאטים הישראלים - לעמק הירדן. עצירה אופרטיווית אינה נכללת בתורת הלחימה הסורית/מצרית, שהינה תולדה של תורת הלחימה הסובייטית. כלומר, עצירתם היתה חלק מהתוכנית האסטרטגית למלחמה, שקבעה מחטף קרקעי על-מנת לגרום למעצמות (כלומר, ארצות-הברית) להתערב ליישוב הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. ואכן כך קרה.
"אין חיה כזו"
יכולים להתווכח האם היתה הסכמה מצרית-אמריקנית לפני המלחמה, או שמא אף הסכמה מצרית-אמריקנית-ישראלית (מעניין מי היה שותף לה?) לגבי מתאר המלחמה. בסיכומו של דבר, מלחמת יום הכיפורים היתה סיכון מקומי, שהוגבל לגזרות החזית ולאזורי המגע עם האויב. המצרים ניסו להפגיז את תל אביב במל"ט "קלט", שיורט ברגע הראשון למלחמה. הסורים הפגיזו את מגדל-העמק בטילים "פרוג", שהחטיאו את בסיס חיל האוויר רמת-דוד. זה היה כל הסיכון הממשי לעורף הישראלי במלחמה זו.
העורף הישראלי חש מאוים במלחמת יום הכיפורים, כיוון שנתפס מופתע (שלא כמו הנהגתנו), ולא התאושש עד היום ממפלתנו במלחמה. אני יודע, שבמשפט האחרון אעלה עלי את חמת כמה מקוראי הספורים. עוד אכתוב על מלחמת יום הכיפורים (מעבר למה שכבר כתבתי), ואציג עובדות, מסמכים ומחקרים על אירועי הקרבות ועל תוצאותיהם. כל אלה מציגים את המיתוס, שמלחמת יום הכיפורים "העמידה בסכנה את עצם קיומה של המדינה" - כהיגד שקרי, שנועד, כנראה, להסיט את תשומת-הלב מהכישלונות הנוראיים של צבאנו בשדי הקרב ובמדיניות.
מאז ומתמיד, האויב מכוער, רע, אכזר ונבזה. תפקידו של האויב לשאת על כתפיו את כל הבוז, ולהיות מוקד לפחד ולאימה - כמו הזאב ב"פטר והזאב" ובכיפה אדומה. לכן, טוב שיש זאב, וחשוב שיהיה אויב. כך, ביום שאחרי המתקפה היפנית בפרל הרבור, בתחילת דצמבר 1941 - נאם הנשיא פרנקלין דילאנו רוזוולט ברדיו לאומה האמריקנית, והגדיר את מתקפת-הפתע היפנית כ"קלון". כמובן, הנשיא לא קרא לכישלון ההרתעה האמריקנית (אם אירע כלל), "קלון".
המיתוסים - שפיטמנו את עצמנו בהם, והנהגתנו פיטמה אותנו בהם - מעוורים את תפיסת מציאותנו, ומשפיעים על תפיסות עולמנו. ממש כמו אותו ליטאי, שהגיע לגן-החיות, וראה את הג'ירף. "אין דבר כזה", הוא לחש לעצמו.