אינני סוציולוג בהכשרתי כדי לקבוע עמדה מדעית. אך לנגד עינו הפקוחה של כל קורא מאמרים או ידיעות בעיתונות האלקטרונית מזדקרת תופעה מעניינת ומחליאה כאחת: המגיבים או מה שמכונה בעגה האנגלית שבאופנה, הטוקבקיסטים, מתחרים בתחרות העקובה מ"דם" שחור.
מתן האפשרות לאנשים להגיב על כתבות, מאמרים או ידיעות הוא אבני היסוד של חירות הדעה. בהתחשב בעובדה שהעיתונות המודפסת אינה מאפשרת לכל בעל דעה להפיצה ברבים, הרי שמדיום האינטרנטי בהחלט עושה חסד עם כל אלה המבקשים לתת דרור למחשבתם. אלא שאליה וקוץ בה: כל אחד ראשי להביע את דעותיו לגופו של עניין, מעטים הם אלה שעושים זאת. הרוב מגיב לגופו של הכותב. גסות הרוח המוכרת לכולנו באה לידי ביטוי גם בתגובות. עילגים ופסחים הופכים ל"מומחים" לרגע ומשמיצים, במילים קשות, בקללות ובגידופים את הכותבים. שפתם כה מכוערת שלא ראוי אפילו לפתוח ולקרוא את תגובתם.
כל כותב מאמר מצפה שיתייחסו לדעותיו. ומה הוא מוצא במקום זאת: גיבובי מילים שלא לעניין כלל, סטייה מוחלטת מן הנושא, התגוששות עם מגיבים אחרים, מתן ציונים והערכות לכותב המאמר ולא לדעותיו.
הכסות של תגובה אנונימית משחררת את המגיבים מהגינות וצחיחות דעת. לחילופין, יש בהחלט כאלה, אומנם מעטים, שתענוג לקרוא את דעתם גם אם היא אינה תואמת את דעת הכותב.
לאחרונה נדרש בית המשפט להתייחס לתופעת הטוקבקיסטים הפוגעים לא רק בשמו הטוב של אדם זה או אחר אלא גם בפרנסתו. זו תופעה מבחילה ששורשיה נטועים עמוק בתרבות הישראלית הוולגרית והבלתי סובלנית. היהירות, הסלידה מן המקצועיות של הכותבים, הצחוק והקלס מכל מי שמביעה דעה מנוגדת לזו של הטוקבקיסטים, כל אלה הפכו ל"ספורט הלאומי".
לא בכדי החברה שלנו כה אלימה. האלימות המילולית פועלת כמאכלת ההורסת כל חלקה טובה. התקשורת מעצימה, מתוך אינטרסים של רייטינג ולא תוכן, את הויכוחים בין המרואיינים ונותנת במה מכובדת לכל מי שלשונו חריפה יותר, בוטה יותר ואף אלימה. מי מאתנו לא מכיר את תוכניות הטוק-שאו שבהן האלימות המילולית היא חלק בלתי נפרד מן התוכנית. אל תיתן למרואיין לסיים את דבריו, תקוף כפי יכולתך, השמץ ובכך תבטיח את השתתפותך בפעם הבאה.
המנומסים לא מצליחים להביע את דעתם. מי שיותר בריון ויכול "לגנוב" מיקרופון" הוא הזוכה. אלה הגלדיאטורים החדשים המציגים את יכולתם בפני המדיום האינטרנטי או האחר ונלחמים, עד טיפת דמם האחרונה של כותבי המאמרים. האנונימיות היא מפלטו של הפחדן. אף טוקבקיסט תוקף את טרפו וסכין בין שיניו אינו מוכן להזדהות בשמו האמיתי. זהו נשקו של הפחדן, של מוג-לב, אשר מנצל את האנונימיות כדי להמטיר את רעלו על הכותבים.
הטוקבקיסטים החצופים הם אלה שכולנו פוגשים ברמזורים כאשר הם עוקפים את כל המכוניות ומסמלנים לכולנו באצבעותיהם שהם מצפצפים עלינו; הוא האיש שלא נלאה עד שהוא לא מצליח להידחף בתור ולהגיע ראשון; הוא המטיף לכולם מוסר כאשר הוא בעצמו חסר כל פניות. בקיצור, זהו הישראלי המכוער המוציא דיבת הארץ רעה. אין להתרגש מהם יתר על המידה. סופם להיבלע בתוך הביצה שבה מקומם הטבעי.
אנחנו נמשיך לקרוא את תגובות האנשים הרציניים, ויש רבים כאלה. את הטוקבקיסטים החצופים והבלתי מנומסים נשליך אל פח האשפה של ההיסטוריה העיתונאית של ישראל. המוסרי, הסובלני והמכבד הם שינצחו את פוגעני, ומבחיל והיהיר.