מה למדנו מדוח וינוגרד

עם כל זאת, נהיה כנים עם עצמנו ונאמר שאם היתה קמה ועדת חקירה דומה בתום מבצע קדש או בתום מלחמת ששת הימים או אפילו בתום מלחמת של"ג, והיתה חוקרת את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה במלחמות אלה, בטוחני שהתוצאות לא היו שונות בהרבה. כי עצם החקירה והנבירה מגלה עובדות רבות מאשר אם היא לא מתקיימת, ולו היו חוקרים גם ניצחונות היו ממזערים את הנזקים בהמשך. למדנו, שבמוקדם או במאוחר אהוד אולמרט וממשלתו יאלצו לשלם את המחיר האישי. ולכל הממהרים לבחירות חדשות, האלטרנטיבות לדעתי עוד פחות מעודדות. לא השכלנו עדיין ליצור מנהיגות צעירה ואלטרנטיבית. ואנו בכל זאת ארץ שמכלה דרך קבע את מנהיגיה. ודבר נוסף, בכל זאת דרושה יציבות שלטונית. ומה עם ההצעה של שינוי שיטת הממשל ומשטר נשיאותי? על כך כבר כתבתי בעבר, כך שיש להיזהר לא לשפוך את המים עם התינוק. יש להודות לכל חברי הוועדה ולעומד בראשה, השופט אליהו וינוגרד, על ביצוע עבודת הבדיקה ועל המאמץ שהושקע בהכנת הדוח בתקווה שיחלו כבר בהפקה וביישום כל הלקחים ומסקנות.

היכן היתה המועצה לביטחון לאומי? האחריות על העורף בשעת חרום

למדנו, שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת. אי אפשר היה להשאיר את האירוע הקשה של חטיפת החיילים על-ידי החיזבאללה ועוד להביט על פניו הזחוחים של נאסראללה ללא תגובה הולמת ולהחליש עוד יותר את כושר ההרתעה של צה"ל. אך בין ההחלטה על מבצע, שמיועד לעשות חשבון עם החיזבאללה, להענישם ולהרחיקם מהגבול, לבין מלחמה בפועל שהתארכה ל-34 יום ובמהלכה העורף הצפוני היה בספיגה מתמדת ולמעלה ממיליון בני אדם הצטופפו במקלטים, המרחק עוד רב. וכגודל הציפיות כן גודל האכזבות ממלחמה זו. לא ברור לי עד היום מדוע על אירוע חטיפת החיילים בשנת 2000, הממשלה החליטה לא להגיב נגד החיזבאללה, כפי שהתחייב לפעול ראש הממשלה אהוד ברק לאחר הנסיגה מלבנון? נראה, כי אם זה היה נעשה, פני הדברים כיום היו שונים. למדנו כי ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בממשלה פה אחד תוך שעתיים וקצת. לא השתכנעתי מהדוח, שאכן נעשתה עבודת מטה נכונה והולמת לקראת ישיבת הממשלה הזו. הפריע לי מאוד, שבתהליך קבלת החלטות לא הוצגו הצעות חלופיות כמקובל בכל ארגון. ישנו בישראל גם גוף שנקרא המועצה לביטחון לאומי(המל"ל). למה הוא לא פעל והופעל? מדוע מערכת הביטחון בראשות שר הביטחון לא הציגה אלטרנטיבות? מה פרוש כשהרמטכ"ל אומר לממשלה "או שתקבלו תוכנית זו או לא. כי אין אחרת"? והממשלה מקבלת עובדה זו ועוברת לסדר היום, האם ככה עובדת ממשלה בישראל? כיום יש שרים שמכים על חטא בטענה שהוליכו אותם שולל, לא הכינו "תיק מלחמה" לעיון לפני החלטה ועוד כהנה וכהנה. מדובר פשוט במצג לא מכובד ולא אחראי. היכן הם היו ואיך הם מימשו את אחריותם כשרי ממשלה? למדתי שהצבא צריך לבוא עם עוד חלופה אפשרית רצינית, וגם מערכת הביטחון צריכה לבוא עם הצעה משלה. למדתי, שיש להכין בממשלה נוהל ארגון וסדר פעולות לממשלה לקראת החלטה על יציאה למבצע צבאי או לקראת מלחמה. ואם יש נוהל כזה, למה לא עבדו לפיו?

המטה הכללי בא לשרת את הרמטכ"ל כמפקד הצבא בביצוע המשימות, וכמפקד הוא חייב להפעיל את המטה בתאום ובהרמוניה, ולשמוע את דעתם בקשב רב ואחר כך להחליט. למדנו גם כי הרמטכ"ל חסם דעות הנוגדות את דעתו ותפיסתו, ומנע הבעת דעות הנוגדות או המערערות על התוכנית שהוא הגיש, ובכך חטא לתפקידו וגם כשל. לא ברור לי עד היום היכן היה בכל התמונה מפקד זרוע היבשה, סגן הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים - הם בכל זאת באו מזרוע היבשה, ובכך גם הם כשלו. ואם מישהו מהמטה שיודע שמהלך כה או אחר הוא לא אפשרי או מסוכן, היה צריך לקום ולדפוק על השולחן כך שישמעו אותו. ולא, היה עליו לפנות לדרג שמעל הרמטכ"ל, כי בדיני נפשות הם עוסקים.

למדנו כי לכאורה מינוי רמטכ"ל שהוא איש חיל אוויר, יכול להתאים למדינות כמו שוויץ ובלגיה, אך לא מדינת ישראל שבמציאות המזרח התיכון ולאור האיומים מצד אירן, סוריה החיזבאללה והחמאס בדרום, מהר מאוד יידרש רמטכ"ל שבא מזרועות היבשה. למדנו כבר בקורסים הזוטרים בצה"ל שאין הכרעה אווירית לבדה, דרושים להכרעה שילוב של כוחות קרקעיים. אז מהיכן העוז, הביטחון והתעוזה שדן חלוץ הפגין, כי אפשר לפתור את הבעיה מהאוויר בלבד ולנצח, היכן היה המטה הכללי? מדוע הם שתקו ולא "דפקו על השולחן"? למדנו, כי בד בבד, עם הפעלת חיל האוויר היה צורך להתחיל בגיוס סדר כוחות עד שלוש אוגדות, עם שהות לאמנן ולציידן כיאות, כי היה ידוע שמצב כשירותן היה בכי רע. מדוע באמת הרמטכ"ל התנגד לאופציה של הפעלת כוחות קרקעיים? למדנו כי לכל אלה הרמטכ"ל דן חלוץ התנגד, כי האמין באמונה שלמה שמספיק רק חיל אוויר למשימה זו, ולכן בתקופתו העדיפות ניתנה לחיל אוויר על פני זרוע היבשה. למדנו, כי טוב יהיה עם דן חלוץ יהיה הרמטכ"ל האחרון שהוא איש חיל האוויר.

למדנו כי הוועדה מלאה את תפקידה נגד כל הציפיות שהיו בהתחלה למנוייה. מסקנותיה החמורות הדהימו והפתיעו את כולם. עוצמתו של דוח הביניים שהוציאה מתחת ידיה הוא בעל משמעות ציבורית כשל ועדת חקירה ממלכתית. למדנו, שאם הדוח דן רק בתקופה של עד ה-17 ליולי, מותר להניח שהדוח הסופי באוגוסט, הכולל את התנהלות הממשלה והצבא עד לסיום המלחמה, תקופה שלכל הדעות רבו בה הכשלים, יהיה חמור אף יותר. בדומה לוועדת אגרנט, בה היו שני רמטכ"לים כחברי ועדה, הייתי רוצה לראות בוועדה זו מבחינת חיזוקה גם רמטכ"ל לשעבר, וגם אלוף פיקוד לשעבר ואלוף פיקוד העורף לשעבר, בבחינת אל תדון אדם עד שלא תעמוד במקומו. אך למדתי שגם בהרכב זה הוועדה סיפקה את הסחורה מבחינה ציבורית ועוד ידה נטויה להמשך הדוח הסופי.

איתרע מזלו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, שנקלע למלחמה זו, שאינה מומחיותו. ולכן, זו טרגדיה אישית שלו. אך עם זאת למדתי, שהוא איש נבון, פיקח ומוכשר, בעל ניסיון פוליטי ממושך יותר מאשר אחרים, יכולת מילולית מעולה, איש אינטליגנטי, בקי בהליכות עולם, ויכול היה לקנות את עולמו חרף היותו נרדף על-ידי מבקר המדינה, לו רק היה שואל את השאלות הנכונות ב-12 ליולי ומוודא את קבלת התשובות. שאלות כמו: האם יש רק תוכנית אחת? או מה רמת מוכנות הצבא? האם העורף מוכן לספיגה? האם נתתם את הדעת בסוגיית גיוס מילואים כגיבוי למתקפה האווירית? ומה השלבים הבאים? ועוד שאלות. יתכן ששאל שאלות אלה או חלקם או אחרות, אך מה היו התשובות? בכלל לא ברור לי למה ולאן מיהר אהוד אולמרט והממשלה כולה? מה בער? האם לא היה טוב יותר לאחר ישיבת הממשלה הגורלית לשלוח את כולם לעשות שיעורי בית ולקבל החלטה יומיים יותר מאוחר? אין ספק שהחיזבאללה לא היה נעלם ביומיים אלה, נהפוך הוא.

למדתי כי, אומנם יכול להיות שר ביטחון אזרחי, אך במדינת ישראל רווית המלחמות והטרור, כאשר היא עדיין נלחמת על קיומה, הוא חייב לפחות להיות עם זיקה ביטחונית. אסור לנו כמדינה לאפשר ששני הקברניטים ראש הממשלה ושר הביטחון יבואו שלא מתחום הביטחון. בדיעבד, למדנו שהשלישייה - אהוד אולמרט, עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, איש חיל אוויר - לא יכולה להיות הרכב מנצח במלחמה עקב המגבלות האישיות של כל אחד וכולם ביחד. הרכב כזה יכול לצלוח תקופה של שקט ביטחוני, עם פעולות "הינתקות" ו"התכנסות", אך לא מלחמה. במלחמה זו, אם היה הרכב שאהוד אולמרט כראש ממשלה, אהוד ברק למשל כשר ביטחון וגבי אשכנזי כרמטכ"ל; או, למשל אריק שרון כראש ממשלה, עמי איילון כשר ביטחון ומופז כרמטכ"ל - עם הרכבים כאלה, הייתי ישן יותר בשקט. אך לצערנו, לא זה מה שהיה. למדנו כי גם ראש הממשלה ומפלגת קדימה וגם מפלגת העבודה אשמים כאחד במינוי עמיר פרץ כשר ביטחון, והם יוצאים לא נקיים מאחריות למינוי זה. כי מעבר לשיקולים קואליציוניים שנובעים מתוצאות בחירות, קיימת גם אחריות וגם גבול לגחמות אישיות. ואשמתו של עמיר פרץ מתחילה בכך שהוא לחץ והסכים להיות שר ביטחון משיקולי תועלת אישית מבלי שהבין בנושא. אך היכן לפחות היו אנשי מפלגתו שנתנו לכך יד? לכן גם הם אשמים.