במרכזו של מאמר זה עומדת הצגתה של חידה היסטורית מרתקת: מי קבור למעשה באתר המכונה "קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר"?. מדובר באתר היסטורי עתיק וקדוש שנמצא למרגלות הר מירון, אתר ששמו ניקשר מסיבות שונות (חלקן לא ברורות דיין), לאירועי חג ל"ג בעומר, הכוללים בין השאר באופן מסורתי התכנסויות המוניות בהשתתפות מאות אלפים איש, טקסים יהודיים ייחודיים, שחבויים בהם סמלים מעוררי תהיות רבות.
למרות שקיימים הסברים שונים לפשר האירועים הללו ומהותם, הרי שבצידם ישנן עדיין שאלות שאין עליהן די תשובות מספקות ומניחות את הדעת. במאמר זה אתייחס לאחת מהן, שהיא מסקרנת ביותר (ויש לי אליה גם נגיעה אישית, משום שהיא עוברת במסורת במשפחתי במשך דורות רבים). מדובר בשאלת זהותם האמיתית של שוכני העפר הטמונים באמת באתר עתיק זה. כלומר: האם יתכן שיש אמת בשמועות העתיקות והמסתוריות כי השניים הקבורים שם באמת אינם שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, וכי שמם הוא אך מסווה לזהותם של שמעון ואלעזר אחרים לגמרי שנקברו שם למעשה: ... שמעון בר כוכבא ואלעזר הכהן, שיחד עם רבי עקיבא (שגם הוא קבור בגליל, לא הרחק משם), הנהיגו את המרד נגד הרומאים שפרץ ב 132 לספירה ודוכא כשלוש שנים אחר כך...?!.
ובכן, ככל הידוע לי, אין כל סימוכין ידועים לאמיתותה של שמועה עתיקה ועקשנית זו, לא ארכיאולוגיים ולא בכתובים היסטוריים היהודיים. ככל הידוע, מדובר במעין מסורת מחתרתית שעברה בע"פ מאב לבן, במשפחות יהודיות רבות, המספרת כי לאחר ששמעון בר כוכבא ואלעזר הכהן נהרגו בתום המרד, הועברו עצמותיהם אל הגליל, האזור הכמעט יחיד בארץ שלא נהרס בשל המרד והיישוב היהודי שבו לא נפגע, ונקברו למרגלות הר מירון. אלא שמסיבות שהזמן גרמן, סיבות פוליטיות מובהקות, יש לומר, הוסווה מקום קברם, ולאחר זמן, כשכבר היה הכרח להעניק לאתר שם, הוא כונה, לשם הסוואה, בשמם של שוכני עפר אחרים בעלי שם זהה: שמעון ואלעזר - כלומר: התנא שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו... תחת להיקרא בשמם של שוכניו האמיתיים: שמעון בר כוכבא ואלעזר הכהן.
אבל אין מדובר כאן רק בשמועות ובלחישות מסתוריות. גם פרטים ועובדות שונות בהקשר לאתר זה שניקשר בקשר לא ניתן לניתוק עם החג ל"ג בעומר, מעוררים ספקות ושאלות נוקבות, כי יתכן ובאתר המדובר, טמון סוד המצפה לגאולתו ההיסטורית, וכי השניים הקבורים בו, כלל אינם שני האישים החיוורים וחסרי המשמעות, התנא בר יוחאי ובנו השנוי במחלוקת, ששמם הודבק לו, לצרכים של אותם ימים.
למשל, מדוע המנהגים העיקריים של החג, אין להם כל קשר שהוא לשמעון בר יוחאי ובנו, או למשהו ידוע בהקשר לזכרם - מדובר במנהגים שמעלים מן האוב זיכרונות היסטוריים, שספק באים לידי ביטוי, ספק נרמזים, באמצעות: הדלקת מדורות ליד הקבר ובכל רחבי הארץ; בקיומם המסורתי באתר של טקסים עתיקי יומין, מעוררי סקרנות ותהייה, הכוללים: ריקודים משולהבים ביום ובליל, תהלוכות בהשתתפות רבבות, עם ספרי תורה; בקיום המנהג העתיק והמוזר לכאורה, של גזיזת שערותיהם של כל הילדים שהגיעו לגיל מסוים; במשחקי ילדים מסורתיים, עתיקי יומין אך בהחלט משונים, הכרוכים בנשיאת כלי נשק מן העת ההיא: קשתות וחיצים וחרבות והשלכת אבנים למרחק, וכמובן בשהייה בשעות הלילה בטבע, ובעיסוק בהדלקת מדורות ומשואות בראשי ההרים ואכילה חטופה של דברים שניצלו באש. (מנהגים משונים, לפחות בהקשר לילדים יהודיים... - הרי תודה שלא מדובר בעניינים מובהקים שהיית מזכיר בנשימה אחת דווקא בהקשר ל... "ילדים יהודיים עוטיי פיאות").
אך אם בודקים בציציותיהם של מנהגים עתיקים אלה, מתברר למשל, כי טכסי הריקודים והתהלוכות עם ספרי תורה, היו נהוגים בתקופת בית שני ולאחריה ויוחדו בעיקר לטקסים לאומיים בעיתות שעם ישראל היה חופשי בארצו משלטון זר ועוין, טכסים לקבלת פני מלך, או נשיא דגול, טכסים שמזכירים יותר את החגיגות שנקשרו לימי בית המקדש וגם יועדו להיות חלק מקבלת הפנים למשיח בעת התגלותו ביום מן הימים.
באשר למנהגים האחרים: תספורת לבנים ונשיאת קשתות, חיצים וחרבות וידוי אבנים - הרי שאם מניחים לרגע בצד את ההסבר התולה זאת במסורות זרות שדבקו במנהגי העם, אין צורך להיות חכם גדול כדי להבין שמדובר כאן בבירור בסמלים צבאיים מובהקים, המוסווים בתפרים גסים, כמעשים הנקשרים למשחקי ילדים. טכסיי תספורת לכולם - שהם סמל מובהק לגיוס לצבא; קשתות וחיצים והבערת מדורות אכילה מן המדורה ושהייה בלילה במקומות לא מיושבים - כסמל מובהק לאירועי המרד ולשימוש האמיתי שנעשה בכלי הנשק הצבאיים הלל (מעשים שהס היה מלהזכירם בנסיבות שלאחר המרד... אלא בהקשר למעשי משובה של ילדים).
מעוררי מחשבה ותהיות, הם גם נוהגיו האחרים של החג, הקשורים למנהגים עתיקים של העם בימי חג גדולים וחשובים. יום החג, ל"ג בעומר, שמפסיק את האבל השורר בעם בימי ספירת העומר, הוא יום חג המעודד במפורש קיום טכסי נישואין (שבמרכזם כזכור - החתן מבטיח במפורש לכל הקהל הניצב מסביבו, כי:" ...אם ישכח את ירושלים תישכח ימינו...!!!"). מדובר אם כן, ביום חג מיוחד המשמש לאירועי שימחה מופגנים, כאילו מדובר בחג המציין זכר אירועים לאומיים מובהקים, בדומה לאירועים שייצרו את חנוכה ופורים. אם מפשפשים קצת במנהגי האבל שלפני החג, אותו אבל שמקוים לכאורה, לזכרם של רבבות תלמידי רבי עקיבה שמתו כביכול במגיפה, מגלים בנקל כי מדובר למעשה במסווה דל - לימי האבל המרים - המציינים דווקא את מותם בקרב, של רבבות הלוחמים שנהרגו במהלך המרד הכביר שחוללו שמעון בר כוכבא, רבי עקיבא ואלעזר הכהן.
ידוע גם שכמעט כל תלמידי רבי עקיבא שעדיין נותרו בחיים עד המצור על ביתר, נהרגו במהלכו וחרבם בידם, בין פסח לשבועות בשנת 135 לספירה, מוות בקרב, ללא קשר לכל מגפה שהיא. בעקבות אותם אירועים היסטוריים לאומיים קשים, נראה כי הדור שחי בעת ההיא החליט, אחרי נפילת ביתר, כי האופי העליז, השמח, של ימי ספירת העומר, שהעם נהג לבטאו כבר מקדמת דנה, בימי חג הקשורים לחקלאות ולעונת השנה המבשרת פריחה ולבלוב - ואותו דור של חורבן וכיליון, החליט כי אופיים המסורתי העליז של ימים אלה, ישונה באחת, לימי אבל קשים ומרים. אך הנה, דווקא ימי האבל הלאומיים של ספירת העומר, הנמשכים עד לחג השבועות, מופסקים אך ורק ליום אחד, היום ה 33 לספירת העומר, היום ה- ל"ג, שהופך לפתע פתאום את מנהגי האבל ליום חג גדול ושמח...
אם כן, מדוע נקבע דווקא יום זה, ולרגל מה הוא חל? - ברור שהחלטה חד-משמעית כזו, להפסיק את ימי האבל, יכולה להתרחש רק לרגל אירוע לאומי יוצא דופן שחייב להיות משמעותי מאוד בתולדות העם, משמעותי עד כדי כך שנהוג לחגוג אותו בתהלוכות, בשירים בנגינה ובריקודים עם ספרי תורה, לא פחות חשוב: בהנצחה סימלית של נוהגים צבאיים מובהקים: מדורות אש ותמרות עשן, טכסי תספורת לכל הילדים, הדלקת מדורות על ראשי ההרים, משחקים בכלי נשק (קשתות, חיצים, חרבות ואבנים).
ובכן, מהו אותו אירוע בעל משמעות זה? - בירור קצר, מחבר מייד את האירוע עם התאריך: היום ה 33, ה-ל"ג לספירת העומר, היה כידוע, היום שבו שוחררה סופית ירושלים על-ידי צבא בר כוכבא וגורשו ממנה הלגיונות הרומאים (שישבו בה משנת 70 , מועד חורבן הבית לאחר המרד הגדול).
יום זה, שנקבע כבר בשנה הראשונה למרד ונחוג מאז ועד תום המרד, כיום העצמאות המחודשת של יהודה, שאגב, כבר אז (כמו מיד לאחר מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ ישראל בשנת 1948...), השיבה לעצמה את השם העתיק - שמו של כל העם - ישראל. כך, גם מנהיג המרד, שמעון בר כוכבא נקרא בממלכתיות, על גבי המטבעות והמסמכים שהנפיק שלטונו: "שמעון נשיא ישראל". מועד שחרור העיר, פתח אז את "שנה א' לחירות ירושלים וחירות ישראל", וחידוש טקס העלאת הקורבן על מזבח ה' בהר הבית, והקמתה מחדש של מדינה יהודית ריבונית, תחת שלטונם של שמעון בר כוכבא, אלעזר הכהן הגדול, ורבי עקיבא כראש הסנהדרין בירושלים.
אחרי החורבן שהביא כשלון המרד, הפכו ימי החג המסורתיים של ספירת העומר לימי אבל. מדובר כאן בבירור בהחלת נוהגי אבל לאומי על נפילת ביתר ועל מותם בקרב של רבבות לוחמים יהודיים, על ימי העומר, ובקטיעתם של ימי האבל הללו ב בל"ג לספירת העומר, יום חג העצמאות הלאומי, שהוחל לחגוג אותו מספר שנים מוקדם יותר - ביום ששוחררה ירושלים, וגורשו ממנה הרומאים, יום חג לאומי, שהעם סירב לוותר עליו, גם לאחר הכישלון הנורא של המרד ברומאים.
לאחר חיסול המרד, ונפילת ביתר, כשהוחל בקבורת גופות החללים, נאספו גם גופותיהם של מנהיגי המרד, בר כוכבא, אלעזר הכהן ורבי עקיבא, נלקחו בסתר ונקברו בגליל, המחוז היחיד בארץ ישראל, שלא נפגע באותה עת מאירועי המרד וחורבן הארץ בעקבותיו, והרחק ממקום מוקד המרד - יהודה. באווירה של פחד ומפני הלשנות ומפני עונשו של השלטון הרומי, נאמר להמוני עם כי במקום קבורים אומנם שמעון ואלעזר, אך (במעין 'קריצה'), נאמר כי מדובר בשמעון ואלעזר אחרים: - שני תנאים, שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, שלא נודעו כבעלי חשיבות מיוחדת. מעשה זה התקבל ללא בעיות, גם משום שכל התנאים האחרים (כולל רבי עקיבה לפני כן), נקברו בגליל העליון והתחתון. אך למרות זאת ידוע כי האתר הפך למקום התקהלות ועלייה לרגל עממית למשך כמה דורות, עד אשר דעך היישוב היהודי בארץ, וגם נקשר בו רעיון משיחי מובהק שלא נותק מאז, גם אם כעבור יותר מאלף שנים לבש אופי שונה - קבלי.
אך דווקא באשר לשמעון בר יוחאי ובנו, ששמם נקבע למקום - הרי שאין בכל הסיפרות התלמודית וגם לא במדרשים השונים, שום רמז לכך שהם נפטרו בל"ג בעומר, או שאף נקברו במירון. הגורם הקבלי שהוצמד לחג - לאיזכור יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי וספר הזוהר שכתב כביכול, בעת שהותו במערה שבקרבת מקום - נעשה יותר מאלף שנים מאוחר הרבה יותר - למעשה רק אחרי המאה ה- 13 לערך, כלומר רק לאחר שספר הזוהר, שניכתב בספרד באותה מאה על-ידי רבי משה דה ליאון, ונודע בקרב המוני העם היהודי. מכל מקום במאה השנייה לספירה, לא היה בדמותם של בר יוחאי ובנו, כל דבר בולט וייחודי שיציב אותם במעמד היסטורי שכזה שיצדיק את המקום המיתי שתפס האתר שבו נקברו. להיפך - שמעון בר יוחאי אומנם הוסמך כתנא על-ידי רבי עקיבה, אבל לא ידוע שהצטיין כתנא, או בלט במיוחד בגלל כל סיבה שהיא, וגם אם יתכן, שלאחר שהתפרסמה אמירה לא זהירה שלו בגנות השלטון הרומי, הוא נאלץ מפחד הרומאים, להסתתר יחד עם בנו במערה שבפקיעין, הוא לא היה בין מארגני המרד, ואף לא ידוע אם השתתף בו.
כדי ללמד על מקורה המפוקפק של מסורת רבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה, צריך להזכיר, גם לכל מי שלא ביקר באותה מערה בפקיעין הידועה כיום כמקום שבו הסתתרו בר יוחאי ובנו, שאין בה די מקום כדי להכיל כראוי אפילו שני חתולים ראויים לשמם... מכל מקום, בר יוחאי מת מוות טבעי לאחר תום המרד. מותו לא היה הירואי ובודאי שלא על קידוש השם, כמו למשל זה של רבי עקיבא ועשרת הרוגי המלכות למשל. והנה, אתר קברו של רבי עקיבא, לא זכה לציון שכזה, למרות שכזכור הוא שימש כמנהיג הדתי/אידאולוגי של המרד בפיקודו של בר כוכבא, ויחד עם אלעזר הכהן, היה חלק מן הטריומוויראט שהוביל את המרד. מדוע אם כן הגיע דווקא לקברו של בר יוחאי, כבוד היסטורי גדול שכזה והנהגת יום זיכרון מיוחד למותו, יום שנחשב לחשוב ומשמעותי כל כך בין ימי הזיכרון של העם...?! - מה עוד, שאלעזר, בנו של שמעון בר יוחאי, נודע אחר כך כמלשין על יהודים בפני הרומאים, האיש שחכמים נהגו לומר אף בפניו: "ולמלשינים אל תהי תקווה...!".
יש אם כן הגיון רב באותה מסורת לאומית היסטורית שנוצרה מאז, מסורת המקדשת את קבר "שמעון בר יוחאי ובנו", אלא שהיא נוצרה בוודאי בעטיים של שוכניו האמיתיים, שמעון ואלעזר, המנהיגים הלאומיים שנהרגו במצור הרומאי על העיר ביתר, מצור שסיים את המרד. יש להזכיר בהקשר זה שוב כי מסורת "בר יוחאי זו, קיבלה חיזוק של ממש רק יותר מאלף שנים מאוחר יותר, רק לאחר שיצא לאור ספר הזוהר וכבש את ליבות המוני היהודים בכל תפוצות הגולה. אגב, בכתבי הנוסעים לארץ ישראל, הקבר ניזכר עם קברי האישים הגדולים האחרים הפזורים בארץ, רק לאחר הופעת ספר הזוהר במאה ה-13, (במכתבי המשולחים - רבי יעקב, שליחו של רבי יחיאל מפריס, ורבי יצחק בן יוסף איבן חלו, שביקרו בארץ וכתבו בתאוריהם אותה, כי: "... במירון ישנו קבר רבי שמעון בר יוחאי ובסמוך לו - קבר בנו אלעזר".
הקשר המשיחי שדבק באתר, ששויך בטעות לבר יוחאי ובנו (שלא היה להם כל קשר למשיחיות), היה שייך למעשה לשניים אחרים בעלי אותם שמות, שהיו שייכים במובהק למלכות, למשיחיות ולכהונה, והם: שמעון בר כוכבא ואלעזר הכהן הגדול.
אגדות ומסורות שעוברות כסוד מאב לבנו מן הפה לאוזן, במשך דורות, אינן נוצרות מן האוויר. הן מעוגנות ונסמכות על שורשים היסטוריים, גם אם לעיתים, הן לובשות דמות שונה ומחופשת. האם יתכן שכך אירע גם במקרה שלפנינו, וכל מה שצריך לעיתים, הוא לגרד קצת את הטיח, כדי לגלות מה מונח שם באמת, ממש מתחת לאפנו...?!
