העם רוצה, רצון העם, העם תומך, תמיכת העם, העם אוהב, העם שונא, העם מצפה, העם מאוכזב, העם,העם, העם... העם! אותה מפלצת אמורפית עצומת ממדים, בלתי ברורה ומבעיתה, לעולם לא שבעה, לעולם תובעת, צודקת לעד, דרקון האימים של כל מנהיג פוליטי מושא פחדיו המבועתים, ומושא אהבתו, מושא דחפיו וסטיותיו האפלים, העם הזה אותו הוא משתוקק לספק, ממנו הוא שואב את כוחו, עליו הוא שולט בזכות, לחיבתו הוא כמה, ומשנאתו הוא ירא. ומה לא עשו מנהיגים כדי לרצות את העם, כדי לשכך זעמו הנורא: מלחם ושעשועים, עבור לתליות בככרות, גליוטינות על במות, ועד לועדות חקירה...
כי הצרה עם העם היא שלעתים קרובות, הוא אינו יודע, אינו רוצה ואולי, אף אינו מסוגל להבין ולהכיר את מלוא האמת, ולבטח אינו מסוגל לנתח את מלוא המשמעויות של המציאות. הלא בדיוק בשביל זה הוא ממנה מעליו מנהיגים שימשלו בו... שילמדו היטב את המציאות ושיגישו לו במנות את האמת ויגשימו לו את הציפיות שאותם המנהיגים, טרחו למכור לו כדי להיבחר על ידו... וכשלא מתרחש המצופה העם מאוכזב, כועס, זועם, ואת זעמו הגובר מבטאת ומלבה התקשורת החפשית עד אימה, שיונקת עצמתה מהמשפט בלתי ניתן להוכחה, "זכות הציבור לדעת".
או אז, תחת הלחץ העז, ממנה המנהיג ועדת חקירה! קבוצת חכמים מוערכים, שמשימתה הסופית לקבוע מה הוא אותו המחיר המינימלי ההכרחי שנדרש לשלמו כדי לשכך את זעמה של "המפלצת" ולבחור, מי יהיו הקרבנות שיוקרבו, שיהוו את אותו המחיר, ויועלו על המוקד בכיכר אל מול פני העם המריע...
מלחמת יום כיפור פרצה באירוע אופנסיבי נרחב לאורך כל החזית המצרית ובה הותקפה מדינת ישראל בהפתעה "ידועה מראש" לדרג המדיני פוליטי, כשהתברר לו שאינו מכיר את היכולות של הצבא שלו. במודע החליט הדרג המדיני (גולדה ודיין) לא להיענות לבקשת הרמטכ"ל (דדו) ולא להנחית מכה מקדימה! הדרג המדיני האמין בהבטחות הצבא, שכוחות המצב הקיימים ביחד עם חי"א יספיקו לבלום את האויב במשך מספר ימים (עד לגיוס והגעת כוחות המילואים לחזית).
כאן החליט הדרג המדיני במודע, שעדיף להקריב חיי מאות מבחורינו בחיל המצב הקטן, תחת מכבש דורסני של האויב המצרי מאשר, שיואשם בהצתת האזור ומחשש לריב עם בן הברית, עם ניקסון ועם קיסינג'ר. הצבא לא סיפק את הסחורה ולא החזיק מעמד מול העדיפות המתוכננת והיוזמת של האויב בימיה הראשונים של המלחמה. גולדה ודיין האמינו בהבטחות של הגנרלים על יכולות הצבא שלנו מחד ועל חוסר היכולות של צבא אויב מאידך... הבטחות שנתגלו כחסרות כיסוי וסיכוי.
מסקנות ועדת חקירה ממלכתית נכבדה שהוקמה היו: האחריות לכשל, בלעדית על הרמטכ"ל וראש אמ"ן והצבא... הדרג המדיני יצא פטור ונקי.
מלחמת לבנון השנייה פרצה כ-35 שנים מאוחר יותר, באירוע התקפי מקומי מצומצם של מארב חטיפת חיילים. שוב בהפתעה ידועה מראש, של הדרג המדיני פוליטי ואולי של הצבא עצמו, והתברר שהצבא מסורבל ואינו מסוגל להיערך במהירות לתגובה מקומית אפקטיבית. הפעם מאמין הדרג המדיני לרמטכ"ל כמעט בעיניים עצומות, ושם את כל יהוו הפוליטי על בטחונו העצמי והכריזמה היהירה של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל מקבל הפעם יד חופשית ואת מלוא הזמן הנדרש לו, מפעיל תוכניתו במלואה (חי"א) בהפצצות מאסיביות עמוק בלבנון, שוב מתברר שהצבא אינו מספק את הסחורה, אינו מכיר כראוי את האויב ויכולותיו וחמור מכך, אינו מכיר או מודע ליכולות העצמיות הירודות שלו עצמו. ומרגע שמתברר שחי"א לא מצליח לספק את הסחורה" מאבד הרמטכ"ל את בטחונו ומתחיל לאלתר ולזגזג, כשכל העת ברקע החשש התחושה והידיעה שכניסת רגלים תיגבה מחיר כבד בקרבנות אדם.
מדינת ישראל הופכת אירוע מקומי, חמור ככל שיהיה, למלחמה כלל חזיתית, לראשונה סופג העורף האזרחי פגיעות קשות מבלי יכולת מענה. חוסר אונים זה מתבלט עוד יותר אל מול חוסר ארגון והחדלון ההולך ומתגבר בטיפול בעורף הפגוע, ככל שהעימות הלך והתמשך, והאויב אינו מראה סימני שבירה. כשהתחזיות של של דוברי הצבא הולכות ומתבדות להן. הדרג המדיני למוד לקח אגרנט מקפיד להענות להמלצות המטכ"ל. במשנה זהירות מתעקש ומצליח ראש הממשלה על מינוי ועדת חקירה ממשלתית לא ממלכתית, ועדה ממונה מטעם ועדה פחות עצמתית...
והנה ועדה זו שהצפיה ממנה שתהיה פחות נועזת ומן הסתם תעדיף להיסמך על מסקנות ועדת אגרנט ותקדימיה, מגיעה למסקנות קשות ואף הפוכות, דווקא נגד הדרג המדיני פוליטי. לא רק שאינו יוצא פטור, הוא נושא באחריות ישירה לארועים ותוצאותיהם למרות שנהג הפוך ממנהיגות 1973. לקחו יזמה ויצרו מהלך צבאי ומדיני שהביא שינוי משמעותי מדיני וצבאי, ונמצאו אשמים וכושלים. מסקנה מידית מתבקשת למנהיג הבא: אל תיזום! נהג כגולדה! ואז שום ועדה לא תוכל להאשים אותך.
מלחמת לבנון השנייה היא כבר היסטוריה, אבל טרייה, ולכן אני עוד זוכר היטב מה חשתי במהלכה, ולכן אין מנוס מלהגיע למסקנה ששתי טעויות בסיסיות טקטיות, עשתה ההנהגה בראשות אולמרט: הראשונה שהוא לא חסם בצו חירום את כל רשתות התקשורת ואפשר רק שירים ודיווחי חדשות מזמן אמת ורק דיווחים מצונזרים ערוכים ומוקלטים מהשטח. הטעות השנייה שהוא נתן לכל אותם הפרשנים, עיתונאים, חכמי המיקרופון המתלהמים, הגנרלים (בדימ.) המתוסכלים שזעקו את עלבנונו של הצבא, מעל גלי האתר, בין דווחי נפילות הטילים, להשפיע על שיקוליו ונתפתה לאלתר כניסת כוחות רגליים זוחלת לעומק השטח הלבנוני, בלחץ זעקותיהם.
כשלונו הישיר והברור של אולמרט, טמון עמוק בהזנחת העורף, באי ההבנה של של עצמת הכאב הפסיכולוגי והתסכול של הפגיעה המתמשכת בו ללא מענה נראה ראוי ואפקטיבי. הצלחתו הישירה של המבצע היזום הזה, עפ"י מבחן התוצאה, והצלחה זו לא ניתן לקחת ממנו, היא שינוי המצב בגבול, ובלבנון הכנסת כוחות בינלאומיים והרחקת כוחות החיזבאללה מקו הגבול. זאת כמובן מעבר לעצם הפגיעה.
הצלחה עקיפה ולא פחותת חשיבות, היא חשיפת המציאות סביב מצבו האמיתי הבעייתי, של הצבא הירוק, בעיקר המילואים. והמצב הלא מזהיר של הקצונה הצבאית.
ועדת וינוגרד, כנראה מאחר שלא נתבקשה, אינה מתייחסת לכך בדוח הביניים, למרות שהיא מצביעה על כשלונות ישירים של הדרג הפוליטי. מצב זה, מן הסתם יתוקן בדוח הסופי, עפ"י הרוח הציבורית שתבוטא ותתמצב בהמשך בעקבות דוח הביניים. האמת ההסטורית, כפי שאני מסיק אותה, היא שההמון הזועק היום להתפטרות ולהסקת מסקנות אישיות הוא אותו ההמון שזעק אחרי נפילת הקטיושות הראשונות בעומק העורף, שהכרחי להכניס כוחות רגליים מיד ובכל מחיר!... ותבע להמשיך עד שתושג התוצאה המקווה שחזה בדמיונו.
אלו הם קודם לכל, אותם פרשני התקשורת הגלית והכתובה, שכוחם בבירבורם, בין עם בלהג דברת ובין במלל כתוב, והם לא נתבעים לתת את הדין על מחדליהם. הם מזמן שכחו את יעודם: לדווח ולפרש, ומנסים לביים, לכוון ולייצר את האירועים...
ואחריהם ההורים השכולים שלצערנו הולכים ורבים במחוזותינו. ובעקבותיהם חיילי המילואים, שהם אולי, היחידים, שמחאתם נובעת ממציאות אמיתית של כשלים חוזרים, צבאיים לוגיסטיים חמורים, שהוזכרו כבר בוועדת אגרנט, כאשר המטכ"ל, המרבה להצהיר על הפקות לקחים, לא מצליח באמת לפתור אותם...
מוטב שנבין ונשלים עם המציאות, שמאחר שאיבדנו חלק מהתמימות מהלהט ומהאמונה של העבר, חלה שחיקה משמעותית בנחישות והביטחון העצמי, וגברו הרגישויות הפרטיות והרגישות לקרבנות ולמחיר נדרש בחיים ובסבל. לכן אנו לא מסוגלים להגיע לאותם ההשגים הצבאיים של פעם. לעומת זה: היריב, האויב שמולנו, השתנה, התקשח, הקצין, התנחש והשתפר.
המאמץ שעושות ממשלותינו על פני השנים, להשאיר את הפער ע"י השתכללות טכנולוגית, נותן כך נראה, רק תוצאות חלקיות. אנחנו נעשים לחברה, שהמסה הקריטית שלה, משתבחת כלכלית, הולכת ומתפנקת, פחות הגונה ולכן גם פחות קשיחה ופחות מלוכדת ונחושה. ואנו מצפים שמנהיגינו יביאו לנו השגים כמו בעבר, למרות שאנחנו מזמן נעשינו שונים. זאת ציפיה לא הוגנת ולא מציאותית, כך גם התביעה להתפטרות כעונש על אי העמידה של המנהיג בציפיות הלא בדיוק ברורות ומציאותיות שלנו.
ההכרה שלנו את עצמנו, ככל שתגבר, תביא אותנו למסקנה, שיש לתת למנגנוני הדמוקרטיה את האפשרות לייצר עבורנו את הייציבות הפחות מזיקה מכל האפשרויות האמוציונליות האחרות.
ממשלה נבחרת לקדנציה, וכל עוד יש לה רוב בכנסת אין צורך ואין אפשרות לפטר אותה. הממשלה תיבחן על פני הקדנציה כולה, ותוחלף בבחירות. חברי הכנסת שלנו, הם נציגנו לטוב ולרע. ויש להניח שמן הסתם, ממקומם הם רואים את המציאות טוב משאנו רואים ממקומנו...
גורלו של אולמרט עצמו, אינו נתון בידיהן של ועדות מתמנות כאלה או אחרות, אלא דווקא בידיהם של אוכפי החוק והסדר החוקתיים הקבועים, שאם יעשו מלאכתם נאמנה, צפוי שמחדליו הם שיפלילו אותו ויעבירו אותו מתפקידו למחליפו או מחליפתו ועוד יוותר להם הזמן עד לבחירות החוקתיות, להכרות נחוצה עם העם.
אהוד אולמרט לטעמי הוא פוליטיקאי מוכשר, שחסר ניסיון מנהיגותי חשוב, שאותו רכש דווקא עכשיו ולכן זה ממצב אותו טוב יותר היום מבחינת היכולות וההתאמה. לעומת זה אולמרט הוא פוליטיקאי מושחת שלא עמד בפיתויים וזה מאפיל על כל יתרון אחר שאולי יש לו. ולכן אני מצפה ומקווה שבתהליך "טבעי" הוא יאלץ להעביר בטווח זמן הסביר, את השרביט למחליף שככל הנראה תהיה ציפי ליבני.
עמיר פרץ, שלטעמי הוא פוליטיקאי פחות מתוחכם, שהיה גם חסר מזל ותומרן ע"י אולמרט לתפקיד שר ביטחון, שהיה לגביו בבחינת קפיצת למדרגה גבוהה מדי ליכולתו לזמן ההוא, לא ישרוד פוליטית את הפריימריז בעבודה, הוא ככל הנראה מבין זאת היטב ולגביו הבעיה הקשה היא שאינו יודע לקבוע לעצמו כיצד, האם בהתפטרות? או הישארות? ישיג עוד כמה נקודות זכות? ולכן הוא ימשיך להתלבט וישאר שר ביטחון שלא יספר באמת.
תרומתה חשובה של ועדת וינוגרד לתולדות ההתנהלות הפוליטית בישראל היא בכך שהטילה אחריות ישירה ומידית על הפוליטיקאים, אף יותר מאשר על הגנרלים, ובכך מיסדה בתודעה הפוליטית הררכייה חיונית שקשה יהיה לפוליטקאים להתחמק ממנה בעתיד. תרומה נוספת טמונה בהד החזק ההפוך לצפיות ממנה, שייצרו מסקנותיה. להבא לפוליטיקאים שמזלם לא יצלח לא יהיה סיבה להמנע ולחשוש מועדה ממלכתית חוקרת במנוי בית משפט עליון.