רצה הגורל וביום שבו נשיאת בית המשפט העליון מדברת על קריסת מערכות ערכית, חולפים להם עשרות כלי רכב סמוך לרוכב אופנוע, שנפגע בתאונה ומוטל שרוע על הכביש סמוך לצומת - עד שמת.
במשך שתי דקות - שאורכן כנצח - חולפים להם כך עשרות כלי רכב אדישים, עד שמגיעים לצומת כמה רוכבי קטנועים וניגשים אל האיש המוטל על הכביש.
מי הם הנהגים האכזריים הללו שחלפו כך באדישות על פני המוטל על הכביש? מה פה בכלל השאלה? כולנו! כל אחד ואחד מאיתנו עבר שם בצומת באותן שתי דקות נוראות.
הייתכן שכדי כך אדישים וערלי לב הפכנו?
ובכן לא! נהגנו בדיוק כפי שצריכים היינו לנהוג. לא פחות וגם לא יותר.
חלק גדול מאיתנו התקשר מיד למגן דוד אדום או למשטרה ודיווח על התאונה ועל האיש השרוע על הכביש.
חלק מאיתנו למד פעם שאסור להדיוטות להזיז אדם פצוע - פן נגביר את נזקיו.
והחשוב ביותר: הסתלקנו משם במהירות כדי לפנות את הצומת ואת הדרך לרכב הצלה.
ידענו אל נכון, שאם אחד מהנהגים - רק אחד - יתפתה לעצור את רכבו ליד האיש - חיש מהר יתפוקק הצומת ורכב ההצלה לא יוכל להתקרב למקום ולפנות את הנפגע.
פעלנו בניגוד לאינסטינקטים הבסיסיים שלנו - ממש כך - ופינינו במהירות את הצומת.
אז כיצד זה שנהגי הקטנועים - דווקא הם - בכל זאת ניגשו אל האיש? האם רוכבי קטנועים הינם אנשים ערכיים יותר מנהגי מכוניות? האם היתה זו הסולידריות הידועה של הרוכבים על רכב דו-גלגלי? התשובה יותר פשוטה: הקטנוענים העמידו את כלי רכבם על אי התנועה הסמוך - בלא שיחסמו את הצומת.
שלא יהיה ספק: בפעם הבאה ננהג - בצומת - בדיוק כפי שנהגנו הפעם. כי כך צריך!
וכלי התקשורת שהביאו את התמונות וכך רצחו לנו את האופי - הם הרי עבדים נרצעים של הרייטינג.