1.5 מיליון (במילים: מיליון וחצי) טורקים יצאו להפגנות המוניות באנקרה ובאיסטנבול כדי למנוע משר החוץ הטורקי עבדוללה גול, התומך באיסלאמיזציה של טורקיה, להיבחר לנשיאות המדינה.
הם יצאו בהמוניהם לרחובות בשל חששם שגול מהווה איום על חילוניותה של טורקיה, וזוכה גם לתמיכת ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, בעל אותה תפיסת עולם איסלאמית. מעניין שגול לא חשש להציג את מועמדותו, למרות שידע שהצבא עלול לחולל הפיכה צבאית, משום שעל-פי החוקה הטורקית הצבא מופקד על השמירה על חילוניותה של טורקיה. ואכן, ההפגנות ההמוניות נשאו פרי, חברי הפרלמנט הצביעו נגד מועמדותו של גול, הוא הודיע היום שהוא מסתלק מן המרוץ לנשיאות, וראש הממשלה הודיע שהוא מקדים את הבחירות הכלליות.
כך נוהגים אזרחים במדינה דמוקרטית, המוכנים לצאת לרחובות בהמוניהם כדי להביע מורת רוח מהשלטון, בתקופה שבין הבחירות. המתנשאים ויפי הנפש שלנו ילעגו לדמוקרטיה הטורקית, אבל במבחן התוצאה אנחנו איננו יכולים, בלשון המעטה, להתגאות בדמוקרטיה המתנוונת שלנו.
עובדה, כאשר נקראו אזרחי ישראל שמאסו בראש ממשלתם, הזוכה בסקרים ל-3% תמיכה בלבד, בקושי מאה אלף איש הואילו להתקבץ בכיכר רבין ולקרוא להתפטרותו.
לאלה המעדיפים לקטר בערבי שבתות יש אין ספור תירוצים לבטלנותם. כמו מאיר שלו שניצל את הבמה לביקורת פוליטית, או עוזי דיין הסולל את דרכו לכנסת באמצעות ההפגנה אותה ארגן. חבל שאותם מאות אלפים שהצביעו ברגליים, לא הבינו שהפעם המטרה מקדשת את האמצעים, אין שום תירוץ שבעולם המצדיק שראש ממשלה כושל לא ייקח על עצמו את מלוא האחריות לכישלונו ויתפטר עם שר הביטחון אותו מינה.
כולנו נכשלנו במבחן הכיכר: הייאוש והאדישות מסכנים את הדמוקרטיה הרופסת שלנו אולי יותר מאויבינו: לא בלבד שאנחנו נרפים מדי ואיננו מסוגלים להשתתף בהפגנות ענק כמו בטורקיה, או כמו אזרחי אוקראינה במהפכה הכתומה, הרי בבחירות האחרונות לכנסת, שיעור ההצבעה ירד ל63%, ומי יודע לאיזה שפל נרד בבחירות הבאות?