1. כאשר הסופר האנגלי, סר וולטר סקוט, שכב על ערש דווי, הוא הרים לפתע את ראשו מהכרית, ולחש לבני משפחתו: "קראו לי מן הספר". אחד מהם העז לשאול: "מאיזה ספר?". סקוט נעץ בו עיניים חודרות: "יש רק ספר אחד!". וולטר סקוט נפטר בעודו מאזין לפרק מספר הספרים. כמעט מאתיים שנה אחרי מותו של סקוט, הסיפור הזה נשמע לנו יומרני ומוזר. בעידן הפוסט-מודרני, התביעה לבלעדיות היא החטא המושמץ ביותר. ועם זאת, חג מתן תורה מייצג בדיוק את התפישה הזו: התורה היא מעל לכל טקסט אחר. ובניגוד לסקוט, אני לא מתכוון רק לתנ"ך, אלא גם למשנה, לתלמוד, לכל התורה שבכתב ושבעל פה, על כל היקפה. חג השבועות מגדיר היררכיה של טקסטים, עמדות והשקפות עולם. בקודקוד הפירמידה נמצאת התורה. והרי היררכיה היא המילה הגסה של הפוסט-מודרניסטים.
2. היינריך היינה, המומר המיוסר, אמר בלעג שליהודים יש "מולדת מיטלטלת". הוא התכוון לתנ"ך. כשהיינה קרא לנו "עם הספר", הוא לא חשב על ספרי בישול, הלהיט הנצחי של שבוע הספר הקרב ובא. עולם התרבות היהודי נשען על טקסטים. אמנות פלסטית נדחקה לשוליים. גם בגלל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אבל לא רק. טקסטים מחנכים אותנו לחשיבה הגיונית, יסודית ושקולה. מדיה ויזואלית ומוחשית תוקפת את כל החושים במטח בלתי פוסק של גירויים מקבילים. היא אינה מניחה מקום להרהור ולמחשבה מוסדרת. התורה מסרבת להיות קליפ.
3. הרמב"ן העיר שעשרת הדיברות נאמרו כולם בלשון יחיד: "לא תרצח", "לא תגנוב". לדעתו, הקב"ה רצה להדגיש באוזנינו שכל אחד מאתנו נידון בפני עצמו, על מעשיו שלו. עשרת הדיברות מחנכים אותנו לאחריות אישית. הפוסט-מודרניזם מפרק את הביטוי הזה: אין אחריות, ואין אישיות. אין אחריות, כי אין ערכים מוחלטים. כל אחד זכאי לעשות מה שבא לו. אין אישיות, כי כל אחד מאתנו הוא תוצר של סביבתו, מעוצב בידי גורמים לא אישיים. תפישת העולם הזו עומדת מאחורי העונשים הקלים באופן בלתי-נסבל שבתי המשפט בישראל פוסקים לרוצחים ולאנסים. "הוא גדל בשכונה רעה, והייתה לו ילדות קשה; הוא לא אשם שהפך לרוצח". הפושע מפסיק להיות אדם פרטי, והופך להתגלמות הלא-אישית של נסיבות חברתיות. נגד הסיאוב הרוחני הזה מצהירה התורה בתוקף: "לא תרצח!".
4. המאבק התרבותי במדינת ישראל מתגלם בצורה השלמה ביותר ברבבות לומדי הדף היומי הפונים לבתי הכנסת, בזמן שרבבות אחרים פונים לצפות בתוכניות "ריאליטי" בטלוויזיה. ה"ריאליטי" מבטא את פסגת השפעתה של הטלוויזיה: המכשיר משתלט גם על המציאות עצמה, ומכניס אותה למרכאות. היכולת להפנות עורף ליריד ההבלים ולפתוח דף גמרא, היא מרד מהמם בתִפלות השולטת בחיינו.
5. במשך שנים רבות, גדולי ישראל השקיעו מאמץ אדיר כדי לתרגם את התורה לשפתו של העולם המודרני. שני מפעלי התרגום המפורסמים ביותר הם אלו של הרב קוק והרב סולובייצ'יק. העידן הפוסט-מודרני מביא לירידה ביוקרתם של המפעלים הללו. בני נוער הגבעות, למשל, מבטאים נסיגה כוללת מעולם הערכים המודרני. מושגים כמו "מדע", "קידמה" או "מדינה" אינם תופשים מקום נכבד בהשקפת עולמם. אך כשם שלא קיבלנו באופן עיוור את המודרניזם, לא נאמץ באופן עיוור את הביקורת עליו. ניקח למשל את המדינה, שהיא פרויקט מודרני מובהק. המשמעות שלה לחיים היהודיים שלנו היא חסרת תחליף. שלילת ערכה של המדינה אינה חזרה ליהדות ה"אותנטית", אלא היסחפות אחרי אופנות החברה הכללית.
6. בעולם הממוסחר שלנו, כל דבר מתורגם מיד לערך כלכלי. מחלה, שביתה, תקלה, תהילה, פרסום - לכולם יש תווית מחיר. תמורת כסף ישפצו לך את הרגשות, וגם את האף. בעידן של בולמוס צרכני, התורה מסרבת להיות מצרך. באופן בסיסי, תלמוד תורה צריך להיות בחינם. חז"ל דורשים על הפסוק "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים" (דברים ד', ה), שהקב"ה מציב כאן דרישה לבני ישראל: "מה אני בחינם, אף אתם בחינם" (ירושלמי נדרים פ"ד ה"ג). כשם שה' לימד אותנו את תורתו בלא לדרוש תשלום, כך אנו צריכים להעביר אותה הלאה בחינם. למעשה, אנחנו לעתים משלמים שכר לימוד, כי גם הרבנים צריכים לחיות. ועדיין, כל מי שמעוניין בכך יכול להיכנס לבית הכנסת הסמוך לביתו ולהשתתף בשיעורי תורה, בלי לשלם דבר. על הגמרא אין ברקוד.
7. העולם הפוסט-מודרני משקיע אנרגיה אדירה בניסוח תיאוריות הרמנויטיות (= פרשניות), שמבטלות את היומרה לאמת כלשהי. כל אחד יכול לפרש את הטקסט איך שבא לו. למעשה, כל העולם הוא טקסט, וכל אחד קורא את הטקסט הזה כרצונו. המורות לספרות כבר הפסיקו לשאול "לְמה התכוון המשורר". לכאורה, יש כאן גשר בין חז"לינו לבין ההוגים הכי מעודכנים והכי צרפתיים; שהרי כבר חז"ל אמרו על מחלוקות בית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"; אין אמת אחת. אך יש הבדל עצום. ההרמנויטיקה הפוסט-מודרנית אומרת שאף פירוש אינו אמת. חז"ל אמרו שכמה פירושים שונים יכולים להיות אמת. או מכיוון אחר: חז"ל ידעו שגם אם כמה פירושים יכולים להיות תקפים באותה מידה, יש גם פירושים שאינם תקפים כלל. לא הכל עובר.
8. לחגוג היום את חג מתן התורה, פירושו להכריז מרד: להיות הparty pooper, הורס המסיבות, שמתעקש להזכיר שמתחת למסיכות הקרנבל נמצאים אנשים אמיתיים, עם רגשות אמיתיים, ומחויבויות אמיתיות; להזכיר שהאלימות והרשעות האופפות אותנו קשורות באופן הדוק לאמונה הפופולרית והאיומה ש"לכל אחד יש האמת שלו"; להזכיר שיש דין ושיש דיין, ושאנחנו לא חיים בסרט.
חג שמח.
