זה מזמן שאני רוצה לכתוב בנושא תשומת לב שלדעתי הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו כחברה וכבני אדם. מה שדרבן אותי לכתוב סוף סוף בנושא הוא ספרו החדש של אברהם בורג, "לנצח את היטלר", והריאיון איתו שהתקיים בעקבות הוצאת ספרו. די בכותרת כדי לעורר תשומת לב אדירה. מאות תגובת לראיון התפרסמו באינטרנט, בעיתונים וכתריסר תגובות מדודות וממוינות במוסף הארץ(שבו פורסם הראיון עם ארי שביט 8.3.2007). פורסמו גם מאמרים מלומדים אשר מנתחים את האיש ואת תורתו החדשה. לי אין כל כוונה אפילו לגעת בתזה שלו בדבר סופה של המדינה היהודית. תזה זאת היא בעיניי מופרכת, משוללת יסוד, בעלת פיגומים רופפים, חלום מבועת. אבל אני כן אתייחס לצורה הבוטה, המתריסה, הלעומתית, האגרופנית, הנפיצה (מונח שהוא מרבה להשתמש בו) של הראיון. והצורה לא רק מדברת, היא צועקת: תשומת לב. בדיוק כמו באותו מונולוג של דני קיי הגדול, כשהוא מופיע כילד ומתחנן לקצת מים: I want a drink of water ,I am thirsty וכאשר הוא לא נענה הוא מתחיל לצווח I want some peace and quiet around here כדי שישמעו אותו.
יש נקודות רבות, בראיון של אברהם בורג שהמרואיין מביא ושרבים יסכימו איתן או לא ידחו אותן על הסף, לגבי נורמות פסולות, מעוותות, פוגעניות, בחברה הישראלית. אלא שבורג כאותו ילד בגן ילדים, שלא רק מבקש תשומת לב, כמו ילדים אחרים בגן, אלא מבקש תשומת לב יתרה. ואם הוא לא מקבל אותה הוא שובר כלים.
זה מראה לא רק את תכונותיו של בורג ודומיו, אלא מצביע בין היתר על תשליל הרקע של דיוקנה ודמותה של המדינה ושל החברה שלנו. למעט כמה איים של יחידים וקבוצות, החברה הישראלית אטומה. בורג לא היה סתם צמא פרסום בבחינת "העיקר שתאיית את שמי נכון". גם לו מותר לצעוק. אצלנו, אפשר לומר בהכללה, מילה היא לא מילה, הבטחה אינה הבטחה, התחייבויות מופרות, שבועות הן שבועות שווא. במדינה של יהודים אשר במשך דורות שוועו לתשומת לב אוהדת בעולם, תשומת הלב היא בשפל. כאן הסיסמה "פתחי ססאמי" לא תועיל וכדי שאיזה חריץ ייפתח צריך כמה מטעני צד, רימוני רסס וכיו"ב אמל"ח, בהנחה שמישהו מבפנים יפתח צוהר קטן ויציץ החוצה לראות מה הרעש הזה. צמיגים בוערים, הפיכת רכבים, ניפוץ חלונות ראווה, הם חלק מן הצעקה לתשומת לב, אצלנו ובכל מקום.
ואתם יודעים מה? בשום מילון עברי,שימושי-יש לומר- לרבות של אבן שושן לא מצאתי את הערך ההולם כול כך בשפה העברית "תשומת לב". attention בלעז. הוא נמצא איפשהו בתוך הערך "לב". לעומת זאת מצאתי את הערך "תשומות" - "כינוי להוצאות שמוציא גוף כלכלי בתהליך היצור, העלות של חומרים,העבודה וכל דבר אחר הנדרש לתהליך היצור". משום מה העורך פסח במסגרת הערך על "קידום", "שווק", "פרסום", "מיצוב" - כולם עמודי תווך של המשק בימינו- קרי לעורר תשומת לב. בכלכלה על כול ענפיה תשומת הלב נמצאת כמעט בראש הפירמידה, אחרי יצור. אבל בסולם הנורמות החברתיות שלנו היא נמצאת בתחתית.
אילו שמעון הצדיק איתנו כיום הוא מן הסתם היה מוסיף את "תשומת הלב" על "שלושה דברים שהעולם עומד: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א'-ב). אפשר ובתורה מובנה הערך הזה, שכן ביהושע א'(8) נאמר "והגית בו(בספר התורה) יומם ולילה למען תשמור לעשות כל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל".