כבר אמרנו זאת בעבר ונאמר זאת שוב, בגדול, הדמוקרטיה הינה שלטון הרוב הדואג גם לזכויות המיעוט, פשוט למדי נכון? ובכן לא פשוט ואינו תמיד נכון. עקרונות הדמוקרטיה הינם ברורים כל זמן שאנו עוסקים בניגודים ברורים ומובהקים, אך מה באשר לגווני האפור? מה קורה לעקרונות הדמוקרטיה כאשר שני הצדדים צודקים, כאשר זכויות שני הצדדים שוות, אמיתיות וזהות?
לכל "כוססי הציפורנים" כאן נבהיר כי במידה וזכויות הרוב והמיעוט נפגעות בהתאמה מלאה, זכויות הרוב גוברות על זכויות המיעוט. לא משום שהרוב צודק יותר אלא משום שיותר פרטים (הרוב) נפגעים מפרטי המיעוט ומשכך, כאן "אחר רבים להטות".
מאבק בעבור זכויות צודקות הינו מבורך ונכון. מאבק בעבור זכויות המתעלם מזכויותיו של האחר אשר נפגע עקב אותן הקניית הזכויות הצודקות בעיקרן, הינו פסול מעיקרו כל עוד אינו נעשה בצורה מידתית והוגנת כלפי האחר. האימרה "חיה ותן לחיות" במשמעותה העמוקה והפילוסופית חייבת להיבחן בהקשרים אלו בהתאם לעיקרון המידתיות.
כאשר חברי הקהילה ההומו-לסבית (להלן ה-קה"ל) טוענים כי זכויותיהם הדמוקרטיות ייפגעו במידה ויאסר עליהם לצעוד "בגאווה" בחוצות ירושלים הם ראשית טועים ושנית מטעים. אך ורק באם לדעתם דמוקרטיה פרושה פגיעה בזכויות האחר, רק אז הינם צודקים. ובאם לא כך מה כן?
הבהרה נדרשת כאן, כותב שורות אלו הינו תומך נחרץ בזכויותיהם האזרחיות של הקה"ל ככל הנוגע להוויתם כפרטים. עלינו כחברה פלורליסטית, ליברלית ודמוקרטית לדאוג כי לא יהיה ולו שמץ של קיפוח בינם לבין שאר האוכלוסיה וזאת ללא כל קשר לנטיותיהם המיניות ועל כך אין ואסור שיהיו עוררין. מאידך, עלינו כחברה הטרוסקסואלית הדואגת לקיומה ולהמשכיותה לצמצם למינימום את אפשרויות המשפחתיות-ממסדיות של קהילה זו ובאותה נשימה לאפשר חיים משותפים לבני הקה"ל בדל"ת אמותיהם במידה ויחפצו בכך, באשר את שעושים בני הקה"ל בחדרי חדרים אינו מעניינו של הציבור.
אך כאן גם העוקץ, אם חברי הקה"ל מתעקשים על פומביות יחסיהם, הם הופכים אותנו כולנו באחת לבעלי עניין בצורת יחסיהם ובכך נחשפים אף לביקורת והתנגדויות לגיטימיות של ציבורים שונים המוצאים בפומביות יחסי הקה"ל טעם לפגם ופגיעה אנושה, אמיתית ברגשותיהם בדיק כפי שפומביות יחסי ההטרוסקסואלים גוררת אותם לביקורת ולוויכוח ציבורי לגיטימי. ומכיוון שכך, במידה ואינם יכולים לסבול את חום המטבח הציבורי, מוטב להם ולא להיכנס אליו מלכתחילה.
ללא כל ספק, ילדים הגדלים במשפחה נטולת גבר או אישה מקבלים תמונה מעוותת של עולם המשפחה הממוסדת וסיכוייהם להקים משפחה מסורתית יציבה ומתפקדת נמוכים משמעותית מסיכויי הפרטים הבאים ממשפחות מעורבות. למרות שמיד יקפצו אלו מהקה"ל ויוכיחו באותות ובמופתים כי הנה, פרטים אלו ואלו חיים חיים תקינים למרות בואם ממשפחת קה"ל, העובדות מדברות בעד עצמן, לדוגמא, מאות מחקרים קליניים אשר מראים כי מרביתם של הילדים ל"משפחות נטולות אב" (לעיתים מכונות בטעות גם "משפחות חד-הוריות") הינם בעלי קשיי למידה, נרגנים, לוקי כישורים חברתיים ומתקשים לתפקד במסגרת משפחה מסורתית. סביר להניח כי התוצאה תהיה זהה במקרה של "משפחות נטולות אם" כפי המבוקש ע"י הקה"ל הגברי. ומשום כך, אם אנו דואגים לדורות ההמשך כפי דאגתנו לחיים בהווה, עלינו לצמצם למינימום ההכרחי זכויות משפחתיות של חברי הקה"ל, בהתאם למתכונת ההטרוסקסואלית-המסורתית.
ומה על זכויות הדתיים והמסורתיים, אלו המתגוררים בירושלים ואלו מחוצה לה, להם אין זכויות? זכויותיהם המתחשבות ברגשותיהם שוות לזכויות הרגשיות של הקה"ל ומפאת היותם הרוב זכויותיהם גוברות על זכויות הקה"ל. ומה על זכויות ההטרוסקסואלים באשר הם, במה זכויותיהם נופלות מזכויות הקה"ל? הרי איננו באים למנוע מהקה"ל להפגין "גאוותם" (דרושים כאן מתנדבים להסביר במה בדיוק צריך כאן להיות גאה...) בכל מקום אחר שיחפצו בו למעט ירושלים. חובת ההוכחה על "העליזים/ות" היא מדוע ירושלים הפכה לפסגת האוורסט עבורם שאינה קיימת למשל בתל אביב או בחדרה, למעט כמובן תאוותם ללמד לקח לדתיים "החשוכים והנבערים" ובעצם לכל עם ישראל מי כאן הוא באמת הבוס.
התעקשות הקה"ל לגבי מצעד ירושלים, בעוד כלל מרחב ארץ ישראל פתוח בפניהם, היא המוכיחה לאשורו כי אין הנושא כאן כרוך בהשגת זכויות לגיטימיות אלא מאבק כוחני גרידא של כפיית רצון המיעוט על הרוב.
הקה"ל מנסה לאכול העוגה ולהשאירה שלמה, ללכת נגד הקונצנזוס הלאומי הדתי כחילוני, המתנגד למצעד "הגאווה" בירושלים ולהיות באותה נשימה חלק מהקונצנזוס וההסכמה הלאומית ומשכך במדה ויצעד בירושלים יהיה זה ניצחון פירוס עבורו, בכך הוא מתריס נגד הרוב בישראל וחלקים נרחבים בעולם כולו אשר ירושלים יקרה ללבם ומסמלת דברים שונים מצורכי הקה"ל עבורם, ובכך הופך עצמו באחת לשאינו לגיטימי.
מלחמה על זכויות לגיטימיות הינה נכונה וצודקת, פרובוקציה כפי הנעשה ע"י המצעד בירושלים אינה לגיטימית ואכן יוצרת התנגדות לגיטימית לתנועת הקה"ל אשר בכך הופך עצמו לדחוי ציבורית ולפוסט-קה"ל. כפי שהתנועה הפמיניסטית נלחמה (ובצדק) על זכויות נשים והביאה זכויות רבות לנשים עקב כך, אך ורק משום היותה לגיטימית וצודקת, אך משהפכה אותה תנועה לפוסט-פמיניסטית, לתנועה פרובוקטיבית הנלחמת על עניינים שאינם לעניין הגורמים לדחיה מכוערת בין גברים לנשים, יצרה אנטגוניזם חריף בקרב תומכיה המסורתיים, גברים כנשים, והאיצה בכך את תחילת שקיעתה ההיסטורית תוך פגיעה אפשרית באותם זכויות צודקות אשר הושגו ע"י קודמותיה.
בדומה לכך גם מצעדי הקה"ל בירושלים יחלו את שקיעת תנועת הקה"ל וזכויותיו משום מלחמתו בעבור עניינים שאינם לעניין, משום כניסתו למלחמה על נושאים הנוגדים את הצדק הטבעי, זלזולו בזכויותיהם הלגיטימיות של האחרים תוך חוסר מידתיות בולט וההתרסה נגד הסדר הדמוקרטי הישראלי ומשום כך יוצרים ועוד ייצרו בתגובות מאוחרות יותר התנגדות רחבה לתנועת הקה"ל בקרב הציבור החש בחושיו הבריאים כי הכלים נשברים כאן.
התרסתו של הקה"ל לצעוד בירושלים אין לה מאומה עם מאבקם למען זכויותיהם האזרחיות הלגיטימיות. התרסה זו הינה מלחמת כיפוף ידיו של הרוב ע"י המיעוט תוך נקיטת דרך אנטי-דמוקרטית, משום היותה מגובה ע"י פרטים מהמדיה ופוליטיקאים מזייפי ליברליזם, נמוכי מצח אינטלקטואלי, תאבי קול ומושבים מרופדי מנעמי השלטון, ובתוך שימוש שוא ברוממות דמוקרטיה מזויפת.