אין כמו הימים הללו כדי להוכיח עד כמה קשה ביותר להתנתק מעזה, אם בכלל. לפי מיטב ידיעתי אין בעזה לא קדושה דתית ולא אוצרות טבע. יש בה אוכלוסיה ענייה, פנטית עד אימה, פליטים ומקומיים שלא מוצאים את דרכם. ישאל כל ישראלי את עצמו את השאלה הפשוטה כל-כך: מה לנו ולמקום ארור זה?
לגבי אלה שכל הסבר רציונלי לא יעזור, אין לבזבז את הזמן. אלה אותם אנשים המאמינים שעזה הובטחה לישראל, לכן יש לשהות בה, וייקוב הדין את ההר. הרציונליים שבינינו ימצאו את התשובה חיש מהר: שום דבר. הגיוני, אך בכל זאת, מדוע לא ניתן להתנתק מעזה, באמת?
במשך ארבעה עשורים ישראל מנהלת מדיניות מאוד ברורה כלפי עזה, ללא שום קשר לצבע הממשלה המושלת: עזה היא מאגר בלתי נדלה לעסקים טובים עבור ישראלים רבים.
היו תקופות שבהן זרם העובדים מעזה היה שוצף וחזק. מאות אלפים מבין תושבי עזה היו לכוח העבודה הזול שניתן לצל אותו ללא רחם. משלמים מעט, דורשים עבודה מרובה, ולאחרינו המבול. במשך עשרות השנים של השליטה הישראלית, עזה היתה ללשכת העבודה הגדולה ביותר של מדינת ישראל. ככל שהישראלים התרחקו מן העבודה ה"עברית", כך הלך והתעצם גל העזתים שהגיעו לעבוד בישראל. כולם היו מרוצים: הגבירים הישראלים שנהנו מעבודה זולה, ללא צורך בתשלומים מופרזים, היינו של שכר מינימום אפילו, הרייסים העזתים שהרוויחו הון עתק מן המסחר בבני האדם, וכמובן, הפועלים עצמם שהיו מרוצים שניתן להרוויח משהו, גם אם זה לא מי יודע מה.
לעזה הוזרמו כמויות אדירות של סחורות על-ידי מפעלים ועסקים אחרים שהוקמו במיוחד לצורך זה. הלחצים שהופעלו על הממשלות השונות היה גדול ביותר, ולמרבית הבקשות, הממשלות נענו. כולם הרוויחו, אז מדוע לא.
גם הסאטירה הישראלית לא פסחה על ההזדמנות לנגח, ובצדק, את האבסורד הזה. מי לא זוכר את המערכון של דודו טופז על אותם פועלים ערבים שבונים את הקריה בת"א. אני מקווה שיש עוד כאלה הזוכרים את מערכונם של הגששים על השומרים הערבים שבאו לשמור במקום המעביד היהודי, כי הרי הוא לא פראייר. וכהנה דוגמאות נוספות לא חסרות.
ואנחנו התרגלנו. שמחנו שהארץ נבנית, לא חשוב מי הם בוניה. העיקר הוא החשוב. אין להטיל ספק בכוונה של ישראל לסייע כיום לעזה, במישור ההומניטרי. יש חשיבות עליונה שישראל תיראה כמדינה הומנית ונאורה שמוכנה לסייע לנשים ילדים וטף במצוקתם הקשה. סביר שכל הסיפור הטרגי הזה ייגמר, ואז צריך לשאול את השאלה: מה לנו ולעזה? הרי התנתקנו סופית ממנה. כאילו! תחת כסות הסיוע ההומניטרי, יש המנהלים עסקים פורחים עם עזה. ישראלים רבים רוצים למכור, ויש בצד השני מי שקונה.
גם הישראלי מן השורה לא מדיר את רגליו מעזה. מי לא מכיר את הסידור הזול של קניית חלפים לרכב מעזה? שם יותר זול, לכן הולכים לעזה. אתה צריך לתקן את המכונית שלך, אל תעשה זאת במוסך ישראלי, כי הרי אתה לא פראייר. סע לעזה ובזיל הזול את מסדר את הקומבינה.
גם מוצרים אחרים ניתן למצוא בעזה בזול יותר. אין מוצר שלא ניתן לרכוש אותו מעזה. ישראלים נוהרים אליה בהמוניהם כדי לחסוך.
יש גם פן אחר למסחר הפורח הזה. כדי לייצר קסאמים, חייבים בחומר גלם בסיסי: צינורות. איך משיגים זאת? שום בעיה: בעד תשלום מתאים, יימצאו ישראלים שיהיו מוכנים לעקור תמרורים ולמכור אותם לעזתים. במאמץ קטן נוסף, יש ישראלים בעלי תושייה שיכולים לספק את הסחורה מהר.
כל הנאמר לעיל אינו תוצאה של דמיון פרוע של הכותב. זאת המציאות הטרגית של ישראל. אנחנו לא יודעים עדיין מה רוצים לעשות כשנהיה גדולים.
ההינתקות חייבת להיות מוחלטת. משהוחלט להתנתק מעזה, ההינתקות חייבת להיות מוחלטת. אין לנו מה לחפש שם. אל לנו ללכת בלי ולהרגיש עם. עזה חייבת להיות אפיזודה שחלפה מן העולם. כל הקשר שלנו עם עזה חייב להיות במוכנות שלנו לקבלת פני הסכנות הביטחוניות. צה"ל, גורמי הביטחון האחרים, ומעל כולם, ממשלת ישראל חייבים לדאוג שמעזה לא תיפתח רעה חולה נוספת מזו של הפצצת שדרות ויישובי עוטף עזה בקסאמים. ישראל חייבת למצוא את הפתרון, מדיני וצבאי, כדי להתפטר מעזה סופית. לא כמס שפתיים, אלא באופן האמיתי ביותר.