עברה שנה מאז מלחמת לבנון השנייה, עדיין הפצעים לא הוגלדו, המסקנות (אם ישנם) לא הופנמו והושמו, המדינה עדיין מדממת וכואבת, כאילו לא מעכלת את המחזות והמראות הקשות שנראו כאן, רק לפני שנה בסך הכול.
המדינה מתייחדת עם הנופלים, החיילים היקרים שנשלחו לשדה הקרב ולא חזרו וגם עשרות תושבי הצפון שברגע אחד נגדע חייהם. אלה שהשאירו אחריהם כאב ושכול, ומדינה מוכת הלם. דווקא ברגע כה טעון וקשה, התבשרנו כי ראש הממשלה לא השתתף בטקס (בטקס שנערך בתאריך טז' בתמוז תשס"ז - 2.7.07).
בעיני אין זו עוד כותרת, אלא משהו פגום, עמוק בבסיס התנהגותו של ראש הממשלה. כוונתי לבריחה של מנהיג ממציאות, בשעה שכולם מצפים דווקא ממנו להיות אתם בשעתם הקשה. את זה לא מבין מר אולמרט. פשוט התעלמות.
אכן, זוהי שאלה מהותית, מי ראוי להיות מנהיג? שאלה אקטואלית ורלוונטית, בכל עת. המדרש מספר, על משה רבנו, שבטרם קיבל עליו את השליחות להיות מנהיגם של ישראל, בהיותו רועה צאן, ראה כי כבשה אחת קשה לה ללכת כמו יתר הכבשים, ריחם עליה, נטלה על כתפו, האכילה, השקה אותה והביאה אל מקום חפצה... חז"ל קבעו, כי מעשה זה הכשיר את משה להיות מנהיגם של ישראל. "... אמר הקב"ה, אם לכבשה אתה עושה כך, ראוי אתה משה להיות מנהיגם של ישראל...".
משה אינו היחיד בתולדות עם ישראל ששימש כרועה בטרם היבחרו למנהיג מוביל. קדמו לפניו האבות אברהם, יצחק ויעקב ולאחריו דוד המלך. אומר הרש"ר הירש זצ"ל, כי היותם רועי צאן, זה הכשיר אותם למנהיגות.
מנהיגותו ואופי אישיותו של המנהיג נמדדים במעשיו הקטנים. מנהיג זקוק לתכונות סותרות המשלימות זו את זו, והופכות אותו למנהיג בעל שיעור קומה. זה המשלב בין חוזק לרכות. כאשר הוא חייב להתנהג בחוזק וביד רמה כלפי האויבים מסביב, אך עליו להיות רך לעם, להיות קשוב אליהם ולרגשותיהם ולהיטיב עמם. אחרת, הוא חוטא לתפקיד שניתן לו.
אין לך שעה קשה מזו, בה זקוקים ההורים השכולים לחיבוק חם וליד מלטפת של האיש בעל התפקיד והמעמד הביצועי הגבוה ביותר בממשלה - ראש הממשלה. עם כל הכישלונות שהיו במלחמה זו ועם כל הקושי שיש לרה"מ להסתכל להורים אלה בעיניים, חובתו היא לעמוד לצדם ולהיות איתם בטקס זה. זוהי גדלות השעה בה היה קונה את עולמו. שהרי המלחמה היא על הבית, והאבל הוא של כל בני הבית. אם ראש הבית יברח, הרי שמשמעות הדבר הינה קשה ובלתי נסלחת.
האם חמור הדבר פחות מאסון צאלים ב', בו אירעה תאונה קטלנית במהלך תרגיל של יחידת סיירת מטכ"ל, שתוצאותיה הטרגיות של התאונה עמדו זמן רב במרכז סדר היום הציבורי, כאשר בראש הפרשה עמד הרמטכ"ל אהוד ברק?
בעיני במידה מסוימת היא אף חמורה יותר (וא"כ המקום להרחיב, וד"ל). מנהיג שבורח מהמערכה, ומשאיר את אזרחי המדינה בצערם, לבד, מבלי לחוש יחד אתם את כאבם, ביום זה כאשר על כולנו החובה לזכור את הבנים שהלכו מאתנו בטרם עת, אלה שמסרו את נפשם להגנתנו - אינו ראוי להיות מנהיג!