אלמלא המודעות שה' נתן לנו את הארץ, מה יש לנו לחפש כאן? הרי יש כידוע מקומות נוחים יותר בעולם, וידועה הבדיחה על קנדה שנשמעה ככנען...לכאורה, על מה אני מדבר בכלל? אנחנו איבדנו את הקשר לארץ? הרי חזרנו הנה אחרי אלפיים שנות, ועשינו זאת למרות שיכולנו לבחור באיזה מקום אחר, מקום שנוח יותר לחיות בו, אז מה זה נקרא שאיבדנו את הקשר לארץ??? גם עובדה היא שיהודים ממשיכים לעשות עליה, ויש אפילו שליחים רשמיים שתפקידם לעודד יהודים מכל העולם לעלות לארץ, ולסייע להם בשלבי המעבר, אז איזה קשר בדיוק, איבדנו?
מוזר, אבל כל השאלות האלה ועוד אחרות שלא הוצגו כאן, מתארות את מצבנו כיום יותר טוב מן הקביעה שבכותרת, אבל רק בחיצוניות, ברמה הטכנית. מבחינה טכנית, הסבא שלי חי כל ימיו בחוץ לארץ בעוד נכדיו חיים בארץ, אז נראה כאילו הקשר של הנכדים לארץ הוא הרבה יותר חזק מזה שחווה הסבא, אבל חוששני שזה רק נראה כך. כי הסבא, כל ימיו התגעגע לארץ ישראל והזכירה בכל הזדמנות. בתפילותיו בלמדו תורה ואפילו על השולחן, לאחר שסיים לסעוד את לבו. הסבא הזה, שלי ושלך, לא חי בארץ אבל חי את הגעגועים לארץ כל ימיו.
הארץ הזאת חיה בתודעתו של הסבא וגעגועיו אליה היא אנושיים לחלוטין, כמו שמתגעגעים לאדם אהוב. נכון, הוא לא זכה להגיע אל הארץ בגופו. לעומת זאת, אנחנו זכינו למה שלא זכה הוא ואף הקמנו פה מדינה (לכאורה) עצמאית, אבל תמהני אם יש מי שחש כי למדינה הזאת יש נשמה יתרה כראוי למדינת היהודים. בעצם, אם יש לה נשמה בכלל.
מנקודה זו אפשר להפליג לכיוונים שונים של התבוננות בפרשת השבוע, לחושך מציאות חיינו בארץ המובטחת והמיוחלת, אבל נשתדל להתמקד בהקשרים של הזמן - בין המצרים, והמקום - על סף הכניסה לארץ, איך הם מתקשרים לתוכן של פרשת השבוע, 'פנחס', ואיך הכל יחד מציע לנו את המוצא ממבוכי חיינו.
(במדבר כה) [י] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
במרבית השנים פרשה זו נקראת בסמוך לאחר שבעה עשר בתמוז, יום צום לזכר הבקעת העיר ע"י חיל בבל. מיום זה ואילך מונים שלושה שבועות בהם ממעטים באירועים של שמחה, עד תשעה באב, היום בו נשרף בית המקדש. פרשת השבוע שלנו, כאמור, נקראת בשבת הראשונה מבין השלוש וצריכים לנסות להבין מה הקשר. אולי אם נבין, נצליח גם לזהות איזה מוצא מן המבוך בו אנו מצויים זה שני עשורים בקירוב. אבל קודם תזכורת קצרה אודות הרקע למסופר בפרשתנו:
(במדבר כה) [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. [ב] וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. [ג] וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. [ז] וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. [ח] וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.
פנחס זכור בהיסטוריה שלנו כדמות מופת בזכות מעשהו שהונע לכאורה על-ידי קנאות קיצונית, והקנאות אף נזכרת בפסוקים בפירוש. בעבר, הארכנו לדון בנושא הקנאות ונקודת הרעיון שהעלינו היתה שזו אינה הדרך ללכת בה. גם פנחס עצמו, הזכרנו בעבר, פעל ממניעים של חסד הרמוז בשמו; פנחס זה נוטריקון 'פנימיות חסד'. גם בהמשך הדרך לא שומעים יותר על קנאותו של פנחס. אז אם לא בזכות הקנאות, במה זכה להיות דמות מופת? המדרש (ילקוט שמעוני) הרי מזכיר אותו בין אלה שה' כרת להם ברית, כאמור בפסוקים שציטטנו לעיל:
שבעה אבות כורתי ברית. אלו הן אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד. באברהם כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק. ביעקב כתיב וזכרתי את בריתי יעקוב. במשה כתיב כרתי אתך ברית. באהרן כתיב בריתי היתה אתו. בפינחס כתיב וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם. בדוד כתיב כרתי ברית לבחירי:
מסתבר לומר שמאחורי הקנאות של פנחס הסתתרה תכונה נוספת שהיא העיקר, ובזכותה זכה לבְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם.