שנה לאחר חטיפת החיילים גולדווסר ורגב, אמצעי התקשורת מלאים בזמזום החוזר על עצמו, על מלחמת לבנון השנייה. לו היה איש מגיע מטהיטי לישראל היה חושב כי עד ל-12 ביולי 2006 היתה פה מדינה שקטה השוכנת בטח לחוף ימים, על גבולותיה המוכרים והבטוחים בין שכניה שומרי החוק, ואז, רק אז התפרץ הגיהינום אל גן-העדן של חדרי הארוח הכפריים.
זו האשליה שזורעת התקשורת כאילו, בתנאים מסוימים, התלויים רק בנו, אפשר כי ישכן השלום והשקט הצפון-אירופי במזרח התיכון. זו האשליה שראש הממשלה טיפח, שניצחון לאורך גבול הלבנון יבטיח את הצלחתו של גבול אחר, זה שמחלק שוב, בפעם המי-יודע-כמה, את ארץ ישראל.
ובכן, כמעט כמו כל דבר שהתקשורת החד-חד ערכית מנסה להפיץ, וכל דבר שראש ממשלת ישראל מכריז, גם זה הבל ורעות רוח. מדינת ישראל היא אי של שפיות מערבית בתוך אוקינוס של אי-שפיות מוסלמית. אי-השפיות המוסלמית מתאפיינת בקידוש היפוכו של כל מה שנראה בעינינו כהגיוני ואף קדוש. קידוש המוות ושנאת החיים. בוז לתרבות המקדשת את החיים. ראיית כל גבול כנקודת ההתחלה של המלחמה הבאה. שימוש בילדים כפצצות חיות. שימוש בשקר בוטה כחלק מושכל של התעמולה. חוסר סובלנות קיצוני לכל שאיננו שייך למשפחה לחמולה ולשבט. זלזול מוחלט בכל העקרונות של בטיחות וגיהות, הזלזול המוחלט באישה וראייתה ככלי רבייה, או כלי תעמולה.
כל אלו כלי נשק בידי הג'יהאד. כל אלו מבטיחים כי עוצמה מוסלמית תמיד תתורגם למלחמה מוסלמית, ולכן התפרצות האלימות על גבול ישראל-חיזבאללה (כבר הוכח כי לבנון היא ישות ריבונית ברמה של פלשתין) היתה צפויה בדיוק כמו עליית השחר מדי יום ביומו. וככל שהתבצרו היהודים מאחרי גדר ומוצבים וכל סממני הגטו כך קרב היום שבו האלימות תתפרץ ביתר שאת.
מלחמת לבנון השנייה היתה איוולת מכיוון שהיה מי שפיתח, טיפח, הזין וניפח את האשליה שגבול הוא מקור לביטחון. אז זהו, שלא. גבול עם האיסלאם הוא הבטחה למלחמה. כפי שגבולות ארצות הברית לא הגנו עליה מהתקפת ה-11 בספטמבר, בה נהרגו שלושת אלפים איש ואישה ונהרס רכוש ששוויו עולה על כלל צפון ישראל, כך גבול לבנון, או גבול פלשתין (ולא משנה היכן נקבע אותו) הוא הבטחה למלחמה. וככל שגבול זה יהיה מפותל יותר, ומנותק יותר מגיאוגרפיה והגיון צבאי, כך תגבר סכנת המלחמה.
ביטחון מפני האיסלאם משמעו הפעלת כוח מעבר לגבול הרשמי, שוב ושוב ושוב, כדי למנוע את בניית התשתית המאיימת על תושבי ישראל. ביטחון מפני האיסלאם משמעו החלשת הגייס החמישי הפועל מתוך הארץ, שוב ושוב ושוב, עד שהשפעתו על החלטות המדינה היהודית תשתווה לאפס.
אותה תקשורת אשר חיזקה את ידי המנהיגות הממוסדת לשבת בחיבוק ידיים אל מול האיום ההולך ומתעצם של הג'יהאד, אם בעזה ואם בלבנון ואם בתוך ארץ ישראל, היא האשמה העיקרית גם בקרבנות מלחמת לבנון השנייה, וגם ב"קרבנות השלום" של מלחמת אוסלו המתמשכת, שכבר הרגה פי 10 יותר יהודים מאשר מלחמת לבנון.
למה זקוקה עוד התקשורת כדי להיווכח כי גבול איננו ערובה לביטחון? אינני יודע אלו זוועות נוספות נדרשות כדי שהתקשורת הממוסדת, שעורקיה הסתיידו לכדי דיעה אחידה שאין עליה עוררין, תתחיל להכיר בעובדות. אנו, העם, חייבים להתבונן בעובדות לאשורן ולחפש את המנהיגות שתפסיק להתנהל לפי חלילה של התקשורת, ותתחיל להתנהל על-פי המציאות המאיימת כמות שהיא.