התחזיות הקודרות יודעות לבשר כי לאחר שחרבו הבית הראשון והשני - צפוי גם חורבן הבית השלישי במהרה בימינו. הפעם ייחרב הבית לא בשל שנאת-חינם, אלא בשל נגע השחיתות האוכל בו כל חלקה טובה. נגע השחיתות, שדבק באשיות השלטון הנוכחי, כבר הקנה לנו שם רע גם בארצות שמעבר לים. בישראל עצמה מזדעזעות אמות הסיפים בשל גחמותיו של מנהיגה הפוליטי למוטט את אשיות המשטר הדמוקרטי ולהכריז על רשויות מקודשות כבתי המשפט, כמו גם מוסד מבקר המדינה, כעל מוקצות מחמת מיאוס. ברגל גסה נדרסות הרשויות האלה וראשו של הציבור נשטף כאילו הן, באמת, מהלכות עלינו אימים.
אין זו אלא עייפות ברורה מן הדמוקרטיה הפרלמנטרית הנהוגה, עדיין, אצלנו. עייפות כזו אינה מחלה ישראלית דווקא. בתולדותיהם של עמים רבים היו רגעים כאלה של עייפות. היא צומחת כאשר יש אי-שביעות-רצון מהמוסדות המפקחים על השלטון, כאשר עם נתקל בשיגעון-גדלות של "אני ואפסי עוד" מצד מנהיגיו, וכאשר אלה מנסים להסיט את הדעת מכשלונותיהם למחוזות אחרים.
אז ורק אז יכול השלטון להפיח באנשים רעיונות אוויליים ומסוכנים, שאינם נבדקים על-ידי השכל הישר, לטעת בלבם שאיפות חסרות-תכלית ושחר ולהפיח בהם שנאה לרשויות כמו בית המשפט ומבקר המדינה. השנאה התהומית הזו איומה ומסוכנת לא פחות מן השחיתות עצמה. היא פותחת פתח לדמוקרטיה טוטאליטרית, ונגד השנאה הזאת ומפיחיה יש, על כן, לקרוא מלחמה.
אבל, תוך המלחמה הזאת אסור לשכוח, אף לרגע אחד, כי לאויבי הדמוקרטיה הישראלית יהיו מקורות-יניקה דשנים ומסוכנים, כל עוד לא תטהר הדמוקרטיה את עצמה מבפנים בכוחותיה שלה ותקיא ממנה את אותם צמחי-שלטון מושחתים.
הדמוקרטיה הישראלית איננה גרועה מדמוקרטיות אחרות בעולם, אך לנו אין פנאי ולא יכולת להיות גרועים כמו אחרים. עלינו להיות טובים הרבה יותר מהם. בשבילנו להיות גרועים כמו אחרים זהו לוקסוס שכלל אינו הולם את רמת-חיינו. עלינו להשיג בפרק-זמן קצר כוח רב - כוח שעמים אחרים צברו במשך מאות רבות של שנים.
המוסר של עם וכוחו עומדים ביחס ישר. למרות נצחונותינו הצבאיים בעבר, לא נהיה חזקים באמת ועוצמתנו לא תעמוד לנו תקופה ארוכה, אם לא נדע לכבד את חוקינו, אם ראשי השלטון לא ידעו לכבד את שליחותם, ואם נקשור כולנו קשר של שתיקה על מעשים מחפירים הנעשים בידי האנשים שאנו הפקדנו את הכוח בידם.
לא נהיה חזקים באמת, אם לא נערוך מלחמת-חורמה במה שאנו נוהגים לקרוא "שחיתות". אך מלחמה כזו אינה עניין לשבוע, לא לחודש, אף לא לשנה. היא אינה מתחילה ואינה מסתיימת בגילוי סנסציוני של פרשה נוספת. היא מחייבת את גיוס כל המשאבים הטמונים בחוק ובחינוך. זוהי מלחמתם של ההורים בבית, של המורים בבית הספר וגם של אמצעי התקשורת. היא צריכה להיות טוטאלית ורצופה, היא צריכה להיות לחם-חוק. היא איננה, ואינה צריכה להיות זיכיון של יחיד או קבוצה. פירותיה יהיו בריאים רק אם תהיה כללית.
מלחמה כזו עלולה, אומנם, לפטר שרים ממשרותיהם, להזיז אנשי-מפתח מעמדותיהם ולהטיל אותם לבתי-כלא. אבל, אם היא תיעשה בהיגיון, בשיטה ובכבוד - לא יהיה בכך משום אסון. באווירה כללית של אהבת-צדק ורדיפתו הכנה, יהיה זה דבר מובן מאליו אם שר, או כל שליח-ציבור אחר, יתפטר מתפקידו כאשר הציבור מגלה כלפיו אי-אמון. אז קדימה למלאכה, ויפה שעה אחת קודם, בטרם יהיה מאוחר מדי.