אני לא יודע כמה אמת יש בסיפור על האסקימוסים שמפקירים למוות את הזקנים שלהם על הקרח. ככה או ככה, הסיפור הוא סיפור נפוץ, ולפי מה שראינו מהטיפול של ראש הממשלה בניצולי השואה, נראה, שאודי של עליזה סולד מה"אודים" של אושוויץ.
קבלו ציטוט: "אנחנו חייבים להכות על חטא ולהודות בקיומם של עשרות אלפי ניצולי השואה שחיים מתחת לקו העוני" (ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת, 09.05.07). אחרי שאמר את המשפט הזה, עשה הפסקה קלה, כדי שנתפעל בנחת מעוצמתו המוסרית, אח"כ המשיך: "תוך ימים ספורים נפתור את הבעיה, כדי שלא יוותר אדם אחד מניצולי השואה שאינו יכול להתקיים בכבוד". שמענו, התרגשנו, ואפילו החמאנו לכותב הנאומים שלו.
חלפו חודשיים וחצי מאז אותו נאום מרגש, ופתאום מתברר לו, שהבל-פה לא מספיק. הבטחות הסרק שהבטיח במאי מעל דוכן הכנסת, לא פתרו את בעייתם של ניצולי השואה, ואלה גייסו את כלבי השמירה כדי ללחוץ עליו. עוד מתברר, שהתקשורת מסוגלת למעוך אפילו גבר אטום וקשוח כמו אולמרט.
"אנו מתקנים כאן עוול של שישים שנה", אמר המעוך לפני יומיים, "ניצולי השואה הגרים בישראל זכאים לחיות כאן חיים של כבוד מבלי להגיע למצב שאין ביכולתם ליהנות מארוחה חמה". אחרי שסיים לדבר, הוציא הנחיה לאנשיו לזרוק כמה עצמות ל"אודים" האלה, בתקווה שהמאבק של השיניים התותבות בעצמות, ינפיק הנאה ארוכה, שתשיח את דעתם של הקשישים מהמעט שקיבלו.
אהוד אולמרט נמצא שם, לא כדי לשרת את אזרחי המדינה. לבד מהעובדה שהוא נעדר יכולת מנהיגותית - אנחנו אחרי ההוכחות!! - זה מעולם לא עניין אותו. אילו היה חדור תחושת שירות, היה מן הסתם אומר לעצמו: אין זה סביר שהמשרת יכפה את עצמו על מקבלי השירות. מסתבר, שתאוות שררה היא מחלה מדבקת, והוא נדבק מקודמו. כדי לספק את תאוותו - כך למד מקודמו - כל האמצעים כשרים: גם אלה שלא.
עיקר היכולת של אולמרט, היא פיו. בזכות הבל פה, הוא תמיד מצליח, תמיד מנצח, ואם יש בסביבה מישהו שלא יודע להתפעל ממנו- הבעיה היא אצלו. ירון זליכה יכול לקשקש עד מחר!- בפרשת בנק לאומי, הוא פעל ללא דופי. מבקר המדינה הוא בעצם מנהל קרקס מתוסכל. ואם דורית ביניש חושבת שהיא עובדת בחנות חרסינה, יש לו בשבילה פיל אלכוהוליסט.
אולמרט הוא פיקציה - פארש, בשפת החבר'ה - שנוצרה במחשב של האדלרים. בתקופה שנתניהו היה שר אוצר, הוא נכנס ויצא באולפני טלוויזיה, כדי להשתלח בו בגין חוסר החמלה שלו. "מול התקציב (2005) שיגיש ביבי, אני אגיש להצבעה בממשלה, תקציב עם יותר חמלה", הוא אמר. האדלרים הדריכו אותו לומר הרבה פעמים את המילה "חמלה".
וכדי לחזק את תדמית המנהיג הרחום, הם אנסו אותו לצאת לסיור בבית-תמחוי. הוא לעולם לא ישכח את הסיבוב הזה. אפילו אמנון ליפקין-שחק, שאכל אותה בסיבוב זובור בשוק התקווה, לא חווה טראומה דומה. המצלמות שהתלוו אליו כדי להעביר לנו את אולמרט האנושי,העבירו תמונה של מנהיג סובל. כשניסה לבלוע כף מרק, הבעת פניו הסגירה תחושות של יהודי רעב שאוכל ברל'ה.
אסור להרפות ממנו. עוד קצת לחץ, והוא נמעך. אולמרט ראש ממשלה, זה בושה לכולנו, כמו מצבם של ניצולי השואה. אחרי שבעייתם תיפתר, נתפלל שהפתרון לבעייתנו לא יגיע מאוחר. בתקופת שרון, שמנו יהבנו במזוז שלא זז. היום עינינו נשואות לוינוגרד. העיקר, לא לאבד תקווה...