בספרה מרים הראל"הכנפיים של גולדי" חוויתי את ילדותה במסע חוזר. גולדי אומנם גיבורת הספר, אך דרך הלשון המסופרת בגוף ראשון, הבנתי שמי שמובילה את התרחשותם של העניינים לעיני הקוראים ופורשת מציאות קשה מנשוא בפולין לפני הכיבוש הנאצי ואחריו, היא למעשה ילדה קטנה בשם גולדי.
מגיל צעיר חוותה גולדי רעב וחולי שהוסתרו היטב באמצעות הכוח המניע של החיים. האהבה. אמה של גולדי לאחר לידתה חלתה במחלה שמנוונת את השרירים, מוחקת לאט-לאט את תאי הזיכרון והופכת אדם מלא חיות לכלי שהגוף אפילו דוחה.
מיום שבגרה גולדי סבתא לאה אמה של אמה גידלה אותה. מיום שהלכה סבתא לאה לפגוש את בוראה, העתיקה משפחתה הקטנה את מקום מגוריה ועברה לגור בביתה האמיד של סבתא אסתר, שרק הבדידות שכפתה על גולדי בילדותה, קרבה עתה ביניהן. הדוד ליאון מוכר את בית החרושת המשפחתי ומהגר לאמריקה. הבדידות והכעס של הסבתא מולידים מטעמי נוחיות בלבד רגעי חיבה נדירים.
האבא של גולדי איש קשה יום המסתיר את תחלואיו באמצעות האהבה הגדולה שהוא חש לאשת חלומותיו שלא נעה בכסאה מול החלון. על מה חושבת אמה של גולדי כשמבטה קבוע, נח מעבר לרחוב? גולדי, היא ילדה חרוצה שלומדת בבית ספר מעורב של יהודים ופולנים. "בשנה זו מגלה גולדי את גן העדן הפרטי שלה: היא נרשמת לספריה העירונית ומביאה משם הביתה ספרי קריאה. הספרים שהיא קוראת הם הכנפיים שלה. היא יודעת שאלוהים בכבודו ובעצמו שלח לה את זוג הכנפיים, לאלוהים יש הרבה מלאכים עם כנפיים, אז זוג אחד פחות לא יחסר לו לאלוהים. היא מספרת לאבא שכשהיא קוראת ספר, היא עפה לעיר רחוקה, שם גרה הילדה קוזט, והיא מאוד אוהבת את הספר "עלובי החיים", אחר כך היא עפה להרים, שם גרה היידי עם סבא שלה, ושם היא יוצאת לאחו עם הכבשים. גולדי אוהבת לעוף למקומות רחוקים..." (עמ'19).
הספר הזה מתאר מסע מרתק של גולדי מרחוב נובומיסקה שבעיר לודז' בפולין, דרך היכרות קרובה של הסופרת מרים הראל. המסע המרתק הזה מתפרש מגיל חמש עד חמש עשרה, בהן סיפור קורותיה בזמן מלחמת העולם השניה והשואה.
אף על-פי שהסיפור כולו מובא מנקודת מבטה של גולדי הקטנה והנבונה ובשפתה הילדותית, הרי שכולו אמת לאמיתה, עד לרגע בו דרכה כף רגלה על רצפת קרון הרכבת שלקחה אותה אל הלא נודע. מאז אין איש יודע מה באמת קרה לגולדי, וסוף הסיפור משוער. הבית ברחוב נובומיסקה בתוך השכונה היהודית השוקקת, כבר אינו עומד על תילו. במקומו משתרעת גינה קטנה, וגם אם רוב דייריו לא שרדו, הרי שהיה קיים.
"אולי מישהו מכם פגש את גולדי? אם כן, אמרו לה שאחכה לה במקום שבו עמד פעם הבית שלנו. ברחוב נובומיסקה. אמרו לה שאני היא הילדה מהכניסה השנייה מימין, בקומה השנייה. היא כבר תדע. ואם היא איננה, תהיה זאת המצבה שלה. יד ושם לילדה המיוחדת ושמה גולדי" (עמ' 126).
את הסופרת מרים הראל הכרתי אחרי המפגש שלי עם דור שני לילדי נאצים. דרכה יכולתי להבין את העימות התמידי של אבי עם חייו. את חוסר היכולת שלו להעניק לילדיו אהבה. דרכה למדתי להתמודד עם שואת המשפחה הפרטית שלי. ומאז החברות בינינו הפכה למשפחתית ממש.
אני מרגישה שהספר הזה נולד, אחרי הספר "עדויות". או היה צריך להיוולד אחרי הספר הראשון שלך שעסק בביוגרפיה האישית שלך, " עכשיו כבר מותר לבכות", נראה לי כמו המשך לספרך הראשון. האמנם?
מרים הראל מהנהנת בראשה ואומרת: הספר הראשון שלי "עכשיו כבר מותר לבכות" דומה לפצע מוגלתי שהתפוצץ וכול הרוע נשפך החוצה ובכך גם הקל על לילותי עמוסי סיוטים והוא גם בנה קיר ביני לבין נעורי הטרגיים. ניסיתי להוציאו לאור בעזרת הוצאת "עקד" -הוצאה יוקרתית בתל אביב - שם נאמר לי שהספר מצוין, אבל עלי לוותר על החלק הראשון ולהתחיל בקורותיי בשואה. אמרתי תודה, לא. למזלי קיבלתי מלגה ממחלקת תרבות של חיפה-שחיבקו אותי כסופרת חיפה... החלק הראשון הוא יד ושם לכול אוהבי שניספו. אחר כך, הרגשתי שמעיין בוקע מתוכי ונולדו ספרים אחרים, חלקם נוגע בשואה, חלקם נוגע במציאות החברתית בארץ משנות השמונים עד שנות האלפיים. והספר הזה, "הכנפיים של גולדי", היה צריך להבשיל בתוכי. ייתכן שאחרים יראו בו כמוך את המשכו של ספרי הראשון, ואולי אחרים יראו בו ספר בפני עצמו המגולל את סיפורה המרתק של גולדי. ואני מביאה את סיפור חיינו המשותף מתוך תבונתה של גולדי, ילדה קטנה שהחיים לימדו אותה כמה קשה לחיות בתוכם.
אני לא חושבת שהקהל בארץ התוודע לספריך הייחודיים. את משוררת שכתבה ספר שירים אחד בשם "ניצנים", הספר הזה נולד אחרי חמישה או שישה ספרי פרוזה שחלקם באמת היווה חלק בלתי נפרד מעברך וחלקם האחר באמת נגע בבעיות אקטואליות כמו בספרים:"ורדים של סתיו", "מעגלים סדוקים", "שלא כדרך המלך". את מתרגמת מפולנית לעברית ומאנגלית לעברית. הספר "עדויות" הניע אותך לנסוע ממקום מקום בארץ להביא את סיפורם של ניצולי השואה שסחבו משא קשה על כתפיהם, אחרי שתרגמת את סיפוריהם היית שותפה לבכי הגדול שגאל אותם משנים של אטימות ושנאה. האם את עדיין ממשיכה במלאכת הקודש הזאת?
לא, כמו קודם. כעת אני עוסקת בתרגומים של עדויות ששולחים אלי מ"יד ושם". התרגומים שלי מוכנסים למחשב ולי יש הרגשה טובה שנתתי לעדויות אלה חיי נצח.
אני מרגישה שהטכניקה בשימוש בגוף ראשון מאוד סוחפת את הקוראים ומלווה אותם אל מחשבותיו של הגיבור בסיפור, האם זה בכוונה, נוצר ככה כדי שהקוראים יהיו קוראים מעורבים בתהליך הסיפורי עצמו?
"הכתיבה בגוף ראשון נובעת מהצורך שלי להרגיש קרבה, ממש גופנית, לנפשות הפועלות. כי הרי אני "מכירה" אותן מקרוב. הנפשות הפועלות בסיפורי קיימות באמת. אני רק שיניתי את השמות, את מיקום ההתרחשויות וקצת הוספתי מדמיוני הפורח.
בספר הזה, הרגשתי שאני נוגעת בילדותך. הספר שונה מאוד מספרך הראשון שנכתב מזוית ראייה אחרת. בספר הזה הרגשתי כמו ילדה ששערי הדמיון נפתחים וגואלים אותה ממציאות בלתי שפויה. האם חשבת להוציא לאור ספר ילדים? הכנפיים של גולדי הוא ספר שמיועד לבני נוער.
"הייתי אומרת שזה ניסיון ראשון שלי בספרות לבני נוער, יש לי ב מ ג י ר ה אסופת שירי ילדים המחכים לגאולה. עדיין לא החלטתי. יש בעיה של איור מתאים. אני דווקא אוהבת אותם את השירים האלה. הפרסום לילדים יבוא עם הזמן.
אני סבורה שאת כבר כותבת לילדים קטנים וגדולים ומצליחה לרגש אותנו בשפה המיוחדת הזו שלך. "הכנפיים של גולדי" אולי יהיה ספר הילדים המיועד גם לבני-נוער והוא יתווה את השביל לבואם של ספרי ילדים אחרים. ספר שהוא חוויה אדירה, לא יכולתי להניחו מהיד.