עברה למעלה משנה מאז נחטפו ילדינו-חיילנו והושמו במחשכים, כאב המשפחות הוא כבד מנשוא ומובן שכך. קשה לתאר כי קיימים, במגזר היהודי כאלו שאינם מזדהים וכואבים את כאב משפחות השבויים.
לאור השנה הקשה שעברה עלינו בהעדרם של הבנים, הבעלים, האחים, האהובים נראה כי הגיע הזמן לחשבון פרגמטי משהו בנוגע לסיבות אשר מעכבות ואולי אף מונעות את הצלחת המשא-ומתן להחזרתם הביתה.
שתי הסיבות המרכזיות לאי הצלחתנו להחזיר הבנים יש בהן קשר הדוק לגישת ופעולות הצד השני כמו גם פעולותינו אנו ושתיהן סותרות משהו האחת את השניה. 1) זהות וטבע החוטפים, 2) עקרונות המשא-ומתן. במילים אחרות, אנו עדים כאן להתנגשות תרבויות אשר לרוע המזל יוצרת חוסר הבנה בתהליכים המניעים את החוטפים מצידנו כאשר בה בעת מפגינים החוטפים שליטה מרשימה באורחות התרבות המערבית.
יקפצו הידענים ויתריסו "מובן שזהות החוטפים ידועה, החמס והחיזבללה". נכון, צודקים אך זו רק ההתחלה. אנו מודעים לעובדות אך לעיתים מתעלמים מהן מבלי משים. התרבות הערבית האיסלאמיסטית מעודדת שבי בני ערובה והפעלת מקח וממכר לגביהם תוך ניצול עקרונות המשא-ומתן במלואם, ללא רגשי רחמים או חרטה. התרבות הערבית מזלזלת בחיי אדם, בהשוואה לתרבות היהודית, וברי כי היחס לשבויי מלחמה ולחטופי מיקוח יהיה בהתאם גם בצידנו וגם בצידם. יחסם לבני הערובה דומה ליחס לסחורות או חפצים בעלי סחירות גבוהה ומשתלמת.
בניגוד לסברה הרווחת במקומותינו, החטיפה משרתת ברגיל מספר מטרות אצל החוטפים. לרובנו נראה כי צמד החטיפות אשר ארעו בצמוד למלחמת לבנון השנייה באו למען המטרה "הנעלה" של פדיון שבויי החיזבאללה והחמאס, ולא היא. פדיון שבוייהם הינו התרוץ לחטיפה ולא המטרה העיקרית. במידה וישיגו פדיון שבוייהם אשר בידי ישראל, מה טוב, ובמידה ולא? נו, השד לא נורא כל כך. מטרות ארגוני הטרור נמצאות במקום אחר.
גם החמאס כמו גם החיזבאללה הינם אירגונים מנודים במרבית העולם המערבי ובחלקו של העולם הערבי הרואה בהם סכנה מוחשית לקיומם עקב קשריהם עם אירן. הנידוי של אירגוני הטרור העולמיים והמקומיים מקבל הקשר מעשי ושלילי לגביהם. צינורות החמצן לטרור, דהיינו הזרמות הכספים לאירגונים מתדלדלות והולכות עם חלוף הזמן. שיטות אירגוני המודיעין המערביים תוך שיתוף פעולה של משטרים ערבים-סונים בחסימת צינורות המימון משתכללים והולכים וד'לית ברירה דוחפים יותר ויותר את האירגונים לזרועות קיצונים איסלמיסטים כדוגמת אירן ואל-קאעידה והרחק מהעולם המערבי.
מאידך, אירגוני הטרור אשר הפכו למדינות בתוך מדינות כדוגמת החיזבאללה והחמס מודעים לעובדה כי חיבוק הגלבייה האיסלאמיסטי אומנם ישרת את מטרותיהם הצבאיות בטווח הקצר אך אינו משרת את מטרותיהם הפוליטיות-מדיניות בטווחים הרחוקים. מטרה זו נראית שלא בהשג ידם בכך ששאר העולם נימנע מקשרים דיפלומטיים עמם ועל-רקע זה ניתן להעריך את מטרות החטיפות האחרונות.
ומכאן לעקרונות המשא-ומתן הנוגעים לענייננו. ככל שנראה כי אנו קצרי רוח (ואכן אנו קצרי רוח כדבעי- ואיך לא), נשחק לידי החוטפים. ככל שניתן פומבי לנושא החטיפה, נשרת את מטרות החוטפים. ככל שיגבר זרם הדיפלומטים המערביים הפועלים בפרהסיה כמו גם ההצהרות המערביות בדבר הצורך לשחרר החטופים, נשרת את מטרת החוטפים ובכך נרחיק את שוב הבנים הביתה.
כיום, עקב החטיפה, ארגוני הטרור מחוזרים ע"י רבים וטובים בעולם ומכיוון שזו היה מטרתם, לכן לא קיימת הסיבה המידית לשיחרור החטופים. נהפוך הוא, פעולות החיזור המערביות גורמות להארכת שביים של החטופים. הארגונים הדורשים מספרים בלתי סבירים של אסיריהם אשר ברצונם לשחרר מודעים לחוסר הסבירות שבדרישותיהם אך עושים זאת יותר לצרכי פנים ומתוך רצון מכוון לגרירת המשא-ומתן, כאשר הינם מתמוגגים מתשומת הלב העולמית המשרת את מטרתם העיקרית. ניכר הוא כי ארגוני הטרור ממאנים לשחרר את "התרנגולות" המטילות ביצי זהב עבורם ויחזיקו בהן ככל שיוכלו לחלוב יתרונות פוליטיים ומוניטריים המשרתים את עניינם.
מעט דברי כפירה מתבקשים כאן כתוצאה ישירה של הנאמר כאן. מאמצי המשפחות לשחרור יקיריהם ראויים לכל הערכה. מסעותיהם בעולם להעלאת המודעות הבינלאומית בדבר הצורך הדוחק לשיחרור החטופים הינו מובן ומוערך. מאידך הפרדוקס קיים כאן כפי שנאמר לעיל. ככל שיעודדו את מנהיגי העולם להתערב בענייניהם-ענייננו תוך מתן פומביות לנושא, יקרה ההפך משהתכוונו, יקיריהם עלולים לבלות זמן ארוך יותר בשביים. גם ממשלת ישראל חייבת להשתחרר מההרגל המגונה לצבירת הון פוליטי על גב החטופים ע"י שיחרור מידע מוטעה ומטעה לאמצעי התקשורת בעניינם.
הסיכוי להתקדמות במשא-ומתן נעוץ בהעברת המשא-ומתן מפני השטח לחדרי החדרים, רק אז, משנושא שיחרור החטופים יירד מעל דפי העיתונות ויעבור לידי הדיפלומטיה השקטה, יפנימו האירגונים החוטפים כי איבדו את מטרתם העיקרית, יפנו אלו למטרה המשנית והיא שיחרור אסירים לבנונים ופלשתינים בתמורה לשיחרור בנינו.
אין האמור כאן בא לסתור את חובתה של ממשלת ישראל ליידע את משפחות החטופים באופן שוטף ואמיתי בנוגע להתקדמות המשא-ומתן, בפרקי זמן קצובים.