כתבותיו של אורי גולדשטיין ביומן של ערוץ-1 ניתנות לזיהוי על-ידי גוון של עצב האופייני להן, שמתוכו משודרת לעתים אהדה רבה לוויתרים ונסיגות. כתבתו האחרונה צולמה עם תושבי רמת הגולן המתבטאים בעד ונגד הנסיגה "בתמורה לשלום עם סוריה". לא חדש הוא, שבכתבות כאלו, על-רקע הנופים היפים של הרמה, עם האנשים החובשים מגבעות רחבות השוליים, אלה שבעד הנסיגה הם תמיד רבים יותר ורהוטי דיבור. הפעם המרואיין המרכזי מנה שלושה תסריטים אפשריים לעתיד, כדלקמן:
א) לא יורדים מהרמה ויש מלחמה ובה חמש מאות הרוגים שלנו. במקרה הזה כל אמא תזעק: למה לא עשיתם שלום, למה הרגתם לי את הבן?
ב) יורדים מהרמה ויש מלחמה, שבה נהרגים חמשת אלפים. אבל אז - אנחנו מאוחדים כמו אגרוף!
ג) יורדים מהרמה ואין מלחמה.
ככלל, במשדרים האלה מופיעים האנשים המתקשים לספור מעבר לשלוש ובעלי הכשרה מפוקפקת בתחום התסריטאות, אך מלאי ביטחון בצדקתם. בניית התסריטים האפשריים של ההתרחשויות שלאחר ביצוע מהלך אסטרטגי בלתי הפיך, מצריכה עבודה קשה וממושכת של מטה שלם. עבודה כזאת לא נעשתה לא לפני חורבן ישובי סיני, לא לפני חורבן גוש קטיף וצפון השומרון ולא לפני כוונות החורבן ברמת הגולן. אומנם גם האזרח מן השורה, שאין לו מטכ"ל פרטי בבית, יכול לנסות לחשב קצת יותר.
אני אפילו אינני מרחיב את הדיבור על הוויתור הקליל על-ידי הדובר, לא רק על חבל ארץ והתיישבות מפוארת אלא גם על החיים של 4500 (הפרש האומדנים) חיילים ואזרחים למען אחדות, שבעזרת תבונה ניתן היה להשיג גם היום. אני רק רוצה לשלוף שלושה תסריטים אפשריים נוספים.
ד) יורדים מהרמה, מקבלים מלחמה, מאבדים חמשת אלפים אנשים ואין כל אחדות בעם. הניסיון מלמד, שכמו שהאחדות לא נולדה אל נוכח מלחמת הטרור של הרש"פ, ניתן לצפות כמעט בוודאות, שגם במקרה הסורי אנחנו נשאר ללא שטח, ללא התיישבות, ללא שלום, עם הרבה שכול וסבל, מפולגים ושסועים כקודם.
ה) יורדים מהרמה ויש מלחמה, אבל איש אינו מודה בקיומה. כלומר, חוזר התסריט שהתממש עם מצרים, אשר מקיזה את דמינו בידיים פלשתיניות, מוגנת על-ידי הסכם שלום ונהנית מההטבות המערביות השמורות לרודנויות "מתונות". בדיוק כך סוריה תמשיך לשסות בנו את חיזבאללה ואירגונים אחרים, כשהיא עצמה מוגנת על-ידי פחד הפוליטיקאים להודות בטעות.
ו) במקום להחריב לחינם עוד חבל התיישבות עברית, משקיעים חשיבה בניתוח המציאות במזרח התיכון ואולי מגיעים למסקנה, שאין כל קשר בין אחיזתנו ברמת הגולן לבין סוגיית המלחמה והשלום עם סוריה.
על-פי אמנות השלטון בכל זמת ובכל מקום, השלטון הסורי נשען על העוינות לישראל. הוא מתמיד לטפח בקרב נתיניו את התחושה של סכנת הפלישה הישראלית העלולה להתרחש בכל רגע. תחושת הסכנה מצדיקה את מצב החרום התמידי ודיכוי זכויות האזרח. מצב החרום מבטיח את קיומו של השלטון הסורי, בעל הסממנים הסובייטיים והאיסלאמיסטיים בעת ובעונה אחת. על-פי חוקי הקיום של משטרים כאלה, ויתור על האיבה נגד הגורם החיצוני היא כמו ויתור על מים ומזון. לכן השלטון המצרי מעולם לא ויתר על העוינות לישראל וכה ינהג השלטון הסורי.
אבל הכתבים בטלוויזיה הממלכתית שלנו עושים לעצמם חיים קלים. לכתבות מהשטח יש מתווה קבוע ואורי גולדשטיין לא השתגע לחרוג ממנו. למה שיבצע את תפקיד הכתב נאמנה, יתאמץ ויחפש עבור קהל הצופים דעות מגוונות, כשכל כך פשוט לראיין את אורי שגיא, לשמוע שוב את המעשייה על "80% שכבר היו סגורים" מההסכם (שגם 100% ממנו - ערכם כאפס) ולגמור את העניין.
אנחנו חיים בעולם, שבו המשטרים הרודניים מטפחים רדיקלים לצרכים שלטוניים והרדיקלים יוצאים מכלל שליטה ויורים לכל עבר. בעולם הגשמי הרדיקלים האיסלאמיסטיים הכריזו מלחמה נגד החרות וכל דבר אנושי; מבחינתם, שיחרור פלשתין, חצי האי הפירנאי ודרום צרפת הוא רק התחנה הראשונה בדרך. ברצינות תהומית הם מדברים על כיבוש העולם, מקוטב עד קוטב.
באמצע כל החגיגה המסויטת הזאת יוצא לו אורי גולדשטיין לשוטט עם מצלמה בינות סוסים ובזלת, נושא על גבו את עולמו הווירטואלי ומייצר כתבה נוגה על חבל סודטים, הניתן להמרה בשלום בדורנו, כנאמר בתסריט ג'... הוי, סליחה, האם אמרתי "חבל סודטים"? לא, זאת סתם פליטת פה, התכוונתי "רמת הגולן".
להמשך הנושא: "
לאלף נמרים".