טיפול בהורמונים בגיל המעבר בא כדי להשלים את החוסר ההורמונלי האסטרוגני המאפיין את גיל המעבר ובמיוחד כאשר חוסר זה מלווה בתסמינים מנופאוזליים או באוסטאופורוזיס.
אין חובה בנטילת הורמונים אלו בהיעדר תסמינים או באם קיומם אינו מפריע לאיכות חיי היומיום. מטרת הטיפול הינה העלמת תסמינים קיימים ולא כטיפול מניעה של תופעות עתידיות היכולות להופיע בהמשך.
ההורמונים הניתנים בגיל המעבר מקורם בארבע קבוצות הורמונליות:
א) אסטרוגן - עבור נשים שעברו ניתוח להרחקת הרחם;
ב) אסטרוגן משולב עם פרוגסטרון עבור נשים הזקוקות לאסטרוגן ושיש להן רחם. זאת משום שההורמון הפרוגסטגני מגן בפני ההשפעה המסרטנת שיש לאסטרוגן על רירית הרחם;
ג) הורמון בעל פעילות אסטרוגנית אך ללא השפעה על רירית הרחם ורקמת השד.
ד) הורמון סינטטי בעל פעילות משולבת אסטרוגנית, פרוגסטגנית ואנדרוגנית ללא השפעה על רירית הרחם או על רקמת השד.
ההורמונים השונים יכולים להילקח בצורת כדורים לבליעה, מדבקות או משחות ויכולים להקל על התסמינים השונים של גיל המעבר כגון: גלי חום, הזעות ליליות, אבדן מסת עצמות ועוד.
לטיפול ההורמונלי יכולים להיות סיכונים כגון: הגברת סיכון לסרטן שד, הגברת קרישתיות הדם וסכנת שבץ מוחי. מאידך, ידוע כי נטילת ההורמונים מפחית את הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס. לכן, החלטה על נטילת ההורמונים חייבת להיעשות לאחר שיקול דעת הלוקח בחשבון את הסכנה אל מול התועלת שבלקיחתם. בכל מקרה בו משתמשים בהורמונים יש לעשות זאת לטווח קצר ולאחר שיקול דעת נוסף להחליט על הצורך בהמשך או בהפסקת נטילתם.