מעגל השנה היהודי מורכב מהרבה תחנות בין ראש שנה אחד למשנהו: חגים וימי צום, שבתות וימי חול. לכל חג ולכל מועד יש תאריך קבוע בלוח השנה, ובכל תאריך נותנת לנו התורה הוראות התנהגות מפורטות. ביום הכיפורים: "ועיניתם את נפשותיכם", ובסוכות: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". משנכנס אדר מרבין בשמחה ומשנכנס אב ממעטין בשמחה.
לכאורה, לא ברור מדוע מצב הרוח שלנו אמור להשתנות לפי הלוח על הקיר? מדוע מצפה ממני התורה לשמוח בסוכות ולהתאבל בתשעה באב? מדוע עלי להשתכר בפורים ולרקוד בשמחת תורה?
אם יש לאדם מצב רוח מרומם דווקא בתשעה באב – האם עליו להכריח את עצמו להתאבל? והלא מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד! ואם דווקא בפורים הוא חש צער עמוק על חורבן הבית וגלות השכינה – האם עליו להכריח עצמו לשמוח? והלא כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".
הדרך לדבקות
כדי להבין את התשובות לשאלות הנ"ל, דיינו אם נתבונן
באגרת שכתב לתלמידיו הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל, הרב"ש, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר.
באגרת, הרב"ש מעלה קושיה על מה שדרשו חז"ל "זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה טח, ע"א.) הקשה הרב"ש: כיצד ניתן לומר שאם תוקעים בשופר אז הקב"ה זוכר אותנו? ואם לא נתקע הוא לא יזכור?
בגשמיות, אפשר להעיר אדם ישן באמצעות רעש. אך כיצד אפשר להגיד את זה לגבי הבורא יתברך? והשיב: "אלא כל אלה הפסוקים והמאמרי חז"ל, מלמדים אותנו עצות איך להדבק בו יתברך".
כל ספרי הקודש נותנים לנו עצות להגיע לדבקות בה', אבל הם כתובים בצורה מוצפנת. חכמת הקבלה מאירה את המשמעות הפנימית שחבויה בכתבי הקודש, ומסבירה לנו איזו עצה לדבקות בה' טמונה בכל פסוק, בכל הלכה, ובכל מנהג.
ראש השנה הרוחני
חכמת הקבלה מסבירה, שחז"ל קבעו את חגי ישראל, כסימנים לשלבים הרוחניים בהם האדם פוסע בדרכו לדבקות בבורא העולם. כלומר, לוח השנה העברי מציין שלבים בתהליך שעובר האדם בלבו פנימה. החגים חלים בסדר מסוים, המותאם לשלבים בהם מתקרב האדם אל הבורא. האדם פוסע כמו בשלבים של סולם, מדרגה אחר מדרגה, עד לדבקות בבוראו. ראש השנה מציין את השלב הראשון בתהליך פנימי זה.
המילה "ראש" היא מלשון ראשית, התחלה. "שנה" מלשון שינוי. כלומר, ראש השנה מציין את המצב שבו האדם בפעם הראשונה מבין שעליו להשתנות. שעליו להגיע לדבקות בבורא. בראש השנה הפנימי שבליבו, האדם מחליט להיות "אדם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד).
מאחר שהכרה זו היא פנימית ומתרחשת בלבו של האדם, הוא יכול להגיע אליה בכל יום מימות השנה, ולאו דווקא בראש השנה שביומן התאריכים. את ראש השנה קבעו לנו חז"ל כסמל, כתזכורת לכך שעלינו להגיע למצב הפנימי הנקרא "ראש השנה".
כתבם על לוח לבך
חסידי קוצק היו נוהגים לומר שבקוצק אין שעון, יש נשמה. חגי ומועדי ישראל הם העתק מסדר השלבים אותם חווה האדם בפנימיותו, בליבו, בנשמתו, בכל יום ובכל שעה.
בכך נפתרת השאלה שבה פתחנו: מדוע מצפה מאיתנו התורה לשנות את מצב הרוח שלנו לפי הלוח שעל הקיר? והתשובה - בהתייחסותה לחגים ולמועדים מכוונת התורה למצבים הפנימיים שהאדם חווה בקשר שלו עם הבורא. חגי ומועדי ישראל מזכירים לנו כי עלינו להרגיש את הקשר הזה בלבנו.
יהי רצון שנזכה במהרה להרגיש את הקשר הנעלה, הדבקות המופלאה בבורא העולם, אותה נועד להזכיר לנו כל חג מחגי ישראל.
