בַּת הַשִּׁיר קוֹלָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה

"אָמַר הָאָמָּן בְּבֵיתוֹ הַבּוֹדֵד: עַל שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד- עַל לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל יְפִי הַטֶּבַע עַל בִּטּוּי הַדְּבָרִים בִּצְלִיל וְצֶבַע" (לאה גולדברג, על שלושה דברים). שלושת המאפיינים הללו מופיעים בספרה "הִתְחַבְּרוּת" של גלי אופיר. כשאני משוטטת בעיני אני קולטת מראות בלב הסערה, מניפה צבעונית של נופים המשתלחת בחיים בתוך מדיטצייה של מילים. מילים הבאות כניגון חרישי מתוך הנפש השורדת מפצעי החיים. ניגון חרישי שבא ממעמקי הנפש: "כְּכָל שֶׁאַרְבֵּה בְּמִילִים/ אֹמַר מְעַט....הַאִם אוּכַל לוֹמַר הַרְבֵּה מִתּוֹךְ מְעַט הַמִּלִּים/ שֶׁאוֹתָן אֲנִי בּוֹרֶרֶת וּמְנִיחָה בְּפִּינְצֶטָה עַל שׁוּרוֹת מַחְשְׁבוֹתַי"(ע'7). הִרְהוּרַי גַּרְגִּירֵי חֹל /מַכִּים בִּי "(ע'8). והניגון החרישי הופך לתפילה ולדיבור ישיר עם אלוהים הבוחן כליות ולב:" אַהֲבַת אֱמֶת/בְּלִבִּי שׁוֹכֶנֶת/לֹא הָיְתָה יְצִיר דִּמְיוֹנִי/ אַהֲבַת אֱמֶת הָיְתָה לִי / אַחַת וּמְיֻחֶדֶת עָלֶיהָ עָמַלְתִּי כָּל חַיַּי" (ע'9).ובשיר אחר " בְּתוֹךְ הָאֹשֶׁר/ שְׁרוּיָה הָיִיתִי/ הִתְפּוֹגֵג וְנָמוֹג/ בְּעֵת דִּמְדּוּמֵי זְרִיחָה/ הוֹתִיר בִּי / סְעָרָה- יָרְדָה אֲפֵלה ּבְאֶמְצַע הַחֹרֶף " (ע'11). השער הראשון בספר נקרא קשובה לקול הפנימי. וכשהיא קשובה לקול הזה שבא מתוכה באות המילים וחגות מסביבה, באים הדימויים ומובילים את הניגון הזה המתעצם ליצירת דיאלוג עם הגעגוע, הזיכרון והאהבה. מתוך כאב היגון האישי פועמות שתיקות, פועמים קולות חזקים המהדהדים בחדרי נשמתה של הדוברת. אלה יוצרים מסע מתבונן בחייה. מסע שהוא מהפנים אל החוץ. בראשית המסע, הקולות געשו בתוך כאוס גועש בתוכה. הקולות מדומים לחורים שחורים המושחלים ברתמות חייה של הדוברת. ומהם בדיוק אותם קולות מעורפלים המגיחים מבעד למילים בפרץ עז של רגשות? כדי להבין את מהות הקולות, אני צריכה קודם להבין את השאלות הנשאלות כחלק מההתבוננות במסע פנימי שהוא לא קל בכלל: "הֵיכָן הַסַּיָּס אֲשֶׁר יַעֲצֹר /וְשׁוֹט בְּיָדוֹ / לְאַלֵּף הַכְּאֵב הַדּוֹהֵר? אָמְרוּ לִי, לַחֲשׁוּ בְּאָזְנַי יְדִידִים "הַזְּמַן יְרַפֵּא". בִּקַּשְׁתִּי לַדַּעַת בְּאֵיזֶה בֵּית חוֹלִים הוּא עוֹבֵד? בְּאֵיזֶה שָׁעוֹת פַּצְיֶנְטִים מְקַבֵּל?"(עמ'24) ולמרות השאלות המתגלגלות במורד המסע מלווה את הדוברת בשירים בת קול שהיא כמו תפילה ההופכת לבת שיר. השער השני פגישות עם בני הוא השער המחבר את האיזון העדין בין הגוף לנפש. כל המילים שגעשו בתוכה מתוך השתיקה וההקשבה להן נערמות עתה להררי ניירות. הגעגועים לאיתי הם כמו הגעגועים לערגה של אור ושלווה. כמיהת הגעגוע אל הבן באה מתוך כאב שמתכווץ, גוף שנדרך בגעגוע מייסר, ציפיית העיניים הכלות אל החיבור המולד:" אַתָּה הוּא זֶה/ הָאוֹחֵז בְּרוּחִי. אַתָּה הוּא זֶה/ תַּמְצִית נִשְׁמָתִי. אתה האהבה, שאינה יודעת להסתיר את כנפיה השבורות של הדוברת. כנפיה אינן ממריאות תלשו מהן נוצה אחת מיוחדת, עדינה ורכה למגע, את נפשה רוממה וחיממה את לבה. אותה נוצה חסרה כדי לדאות ולגעת ברוחו של הבן שאיבדה. איזה כוחות נדרשים מהורים להמשיך הלאה בחייהם לאחר ששכלו את בנם אהובם בתאונת דרכים? הלילות הופכים לימים, הימים הופכים לדכאוניים טרוטי מחשבות, הדאגה לשלום הילדים והנכדים הופכת למגוננת יותר. בבת אחת נמחק החיוך, בסערה קוצפת באים הקמטים לפנים חורצים שם מקום משכן חדש. העצב שולט ביד רמה בחיים והכאב הופך לדייר בית קבוע. "הַלַּיְלָה הוּא אֶבֶן רֵחַיִם עַל צַוָּארִי". משפט כה קשה, נוקב, אמיתי ונכון לתיאורה של הנפש שאינה יכולה להכיל את עוצמות הכאב האלה:" סוֹבֶבֶת וְדָשָׁה אֶת חַיַּי "אומרת הדוברת בשיריה ומתוודה שאהבתה, רוחה ונפשה הן הכוחות מהם היא ממשיכה לצעוד בחייה. כמו האמונה, התקוה והאהבה אלה נותנות בה כוח להקשיב לכאב הממרק נפשה וגופה ולצמוח ממנו הלאה אל נתיבים של פיוס ונחמה. ולצמיחה יש רגליים לא יציבות אך בטוחות בכל פסיעה. ההליכה בנתיב של חמלה ואהבה מאפשרת לה ליצור יש מאין מתוך האבן. "רַכָּה הִיא הָאֶבֶן/ בָּהּ בְּעֵת קָשָׁה וּמַכְאִיבָה. בְּרַחֲמָהּ רָאִיתִי בְּעֵינֵי רוּחִי/ אֶת זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהִוָלֵד/ וְהַנּוֹלָד לַנֶּצַח עִמָּנוּ יִשָּׁאֵר"(ע'33"). בששת השירים העוסקים בחציבה, בניסור, בעיצוב ובליטוש ציפורים מאבן עולים בי מחשבות על הדוברת היוצרת יש מאין מתוך האבן הגולמית:" בְּסַדְנַת הַפִּסּוּל שֶׁבְּמִשְׁמַר דָּוִד פִּסַּלְתִּי אֶתְכֶן צִפּוֹרִים מֵאֶבֶן/עַל מִזְבֵּחַ שִׁירָתִי/ הֶעֱלֵתִי אֶתְכֶן/ בְּרוּחִי וְנַפְשִׁי/ עִצַּבְתִּי גּוּפְכֶן"(עמ'34). ובשיר מאותה סדרה אומרת הדוברת: "צִפּוֹר בְּאֶבֶן כְּלוּאָה רָאִיתִי בְּעֵינֵי רוּחִי...עֵת הָיִיתִי הוֹלֶמֶת וּמַכָּה עַל בֵּית כִּלְאָהּ/ כְּצִפּוֹר בָּאֶבֶן כְּלוּאָה נַפְשִׁי"(עמ'35). בספרה של רות נצר, "מסע אל העצמי" היא טוענת שבקבלה הגוף הוא כיסא לנפש, שהיא כיסא לרוח, שהיא כסא לנשמה, שהיא כסא לחיה, שהיא כיסא ליחידה. ואלה חמש דרגות הנפש: נפש,רוח, נשמה, חיה ויחידה. הדוברת חווה תהליך של השתנות והתהוות. מחד היא יוצרת פסלים ציפוריים מאידך היא כותבת על תהליך היצירה. אותו תהליך הדורש ממנה להתמסר לחלוטין לבריאה הפורצת מהתת מודע שלה. יש כאן דואליות, היוצרת יוצרת יצירה והיצירה מתהווה מול עיניה ומשתנה. התמסרות טוטאלית זו באה להראות שתהליכים עמוקים של התהוות מתרחשים בסתר ומגיחים החוצה בפרץ. הכאב הוליד תהליך של צמיחה, פיוס, השלמה ונחמה. ובמקום שהאמונה מתחזקת באה גם ההקשבה לקולות האחרים. האבן הרכה מסמלת את אחד הסמלים הפרדוקסאלים באלכימיה, היא חומר גלם. ומאידך היא אמת נסתרת החבויה באדם. השער השלישי, קשובה לקולות אחרים, היא ההקשבה למסריו של הספר. התחבטות בדילמות מוסריות עולות ממנו: "מַדּוּעַ? מַדּוּעַ אַחִי לְחַיַּי לֹא עָרַבְתָּ וְאוֹתִי/ דָּרַסְתָּ וְרָצַחְתָּ בְּרִכְבְּךָ, עַל כְּבִישֵׁי הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ רָצִיתִי לִחְיוֹת? "(עמ'62) ובשיר אחר, "מַה רַבִּים אַתֶּם מִסְפוֹר קָרְבָּנוֹת תְּאוּנוֹת הַדְּרָכִים?" (עמ'63) מניעת תאונות דרכים, שמירה על היקר מכל. טיפוח סבלנות, הגברת מודעות חברתית ואהבה כדי להקל על החיים שבשגרה."אַהֲבָה/ אַהֲבָה נְבַשֵּׁל עִם הַרְבֵּה תַּבְלִינִים. תַּבְלִינִים רַבִּים /בִּמְגֵרוֹת לִבֵּנוּ חֲבוּיִים....". ספר המיועד לאוהבי שירה על העושר הלשוני המגיח מתוכו ועל הנושאים המעניינים והמרגשים העולים מתוך מדיטציה של מילים. גלי אופיר, ילידת ירושלים, נשואה אם לשלושה וסבתא לשמונה נכדים. בוגרת האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל". מציירת ורושמת בסטודיו הפרטי שלה, מפסלת בסדנת הפיסול של האמן- פסל גדי פריימן. חברה באיגוד נשים יוצרות (אנ"י). במשך שנים רבות לימדה אמנות בחינוך הרגיל והמיוחד בבתי ספר יסודיים. בפברואר 2001 נהרג בנה הצעיר איתי בתאונת דרכים. בעקבות האסון הנורא, מצאה לה נתיבים לביטוי, דרך הכתיבה והפיסול הממלאים את עולמה. את ספרה הראשון "איתי בן יקר ואהוב", הוציאה בהוצאה עצמית בשנת 2002, ספרה השני "עקדת חיינו" יצא לאור בהוצאת "סער" בשנת 2003. התחברות הוא הספר השלישי המוקדש לאיתי באהבה. יצא לאור בהוצאת "בת אור", 2006. ראיינתי אותה בערב השקות ספרי ההוצאה שלי: 1) הספר "התחברות" הוא מעין ספר מסע המחבר אותך עם תחנות בחייך, האמנם? גלי אופיר מניעה ראשה בשלילה ואומרת: "זה לא ספר מסע המחבר אותי עם תחנות חיי. זה ספר שראשיתו של המסע שאת קוראת לו, הוא למעשה דיאלוג אישי עם בני. המסע הזה התחיל בשנת 2001 כשאיתי ילדי האהוב נהרג בתאונת דרכים. קדמו לספר הזה שני ספרים שהזכרת אותם קודם. בספר הזה אני במצב של הדברות ישירה עם בני, ועם אותם נהגים שנוהגים על מנת-להרוג. ראי, את כבישי הארץ שלנו, כולם כבישים אדומים. כל שבוע נספר קציר דמים על הכבישים ואני יודעת שההורים והמשפחות החדשות מצטרפים לגלגל מסתובב שבהתחלה הייתי בו ועכשיו אני ממשיכה הלאה. ההדברות עם איתי בכתיבה, בציור ובפיסול נותנת לי כוח. 2) בספר התחברות את נוגעת בצבעים, בפיסול בחומר ואת קשובה לקולות שבאים מתוכך. מהם אותם קולות? "הקולות שבאים מתוכי מהדהדים בי להמשיך. לא ליפול ברוחי. ליצור יש מאין מתוך החומר הגולמי. אני מרגישה את התנועה המעגלית בתוכי. הדהוד הקולות מלווה אותי כמו תפילה עתיקה שבאה מתוך הנפש. ויש לה צבעים רכים והיא פועמת בי כעירוי המכחול בצבעים נושמים. אותו דבר קורה לי עם האבן הגולמית. אני מפסלת בסוג של שיש אוניקס. קשה לחצוב בשיש הזה. הוא מחוספס וגשמי מאוד. ברגע שאני אומדת אותו בעיניי, אני מסגלת לי את תכונותיו ויודעת שרק לאחר חציבה באבן תיוולד הצורה בחומר. מליטוש, מניסור,מעבודה עליה אני מרגישה את רכותה של האבן. כשאני אוהבת אותה ואת תהליך עבודתי בה נולדת צורה של מעוף. מתוך הכאב הגדול שלי נולדת צמיחה לפרוש כנפיים ולסוכך באהבה את האנשים שאני פוגשת." 3.) מהו המסר החשוב שאת רוצה להעביר באמצעות ספרך? "די לתאונות הדרכים, נהגו בשלווה ותחיו בשמחה." ספר השירים "התחברות" מחולק על-ידי המשוררת כשי. כל המעוניין לקבל את הספר יכול לפנות ישירות לאתר הוצאת "בת אור". www.bat-or.com