ידוע המדרש על כך שארבעת המינים מסמלים את ארבעת חלקי עם ישראל:
"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה - אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים" [ויקרא רבה ל'].
בחג הסוכות אנו מצווים לקחת את כל ארבעת המינים ולאגוד אותם יחד לאגודה אחת. מצווה זו מסמלת לנו את היחס הנכון שצריך להיות בין חלקי העם השונים.
הדבר העיקרי שעלינו לעשות הוא לאהוב איש את רעהו. לקיים את הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
ואהבת לרעך כמוך?
"ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה".
כותב הרב יהודה אשלג במאמר "
מתן תורה" (אות א'), שמהמילים "כלל גדול" משמע שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את יתר המצוות שבתורה. כל יתר תרי"ב המצוות הן רק סכום הפרטים הכלולים במצוות אהבת הזולת. הוא מוסיף וכותב (באות י"ג) שלימוד התורה צריך להיעשות במטרה להגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רק לימוד תורה מתוך כוונה כזאת נקרא לימוד תורה לשמה.
על פניו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך" נראה כדרישה בלתי מציאותית. האדם, מטבעו, אוהב בעיקר את עצמו. האם ייתכן מצב שבו האדם יאהב את חברו באותה המידה בה הוא אוהב את עצמו?
יתר על כן, איך התורה יכולה לצוות לאהוב? האם אני יכול לאהוב את הזולת רק בגלל שכך צוויתי? וכי הלב שלי בשליטתי? אם הציווי היה מסתכם רק בעשיית מעשים טובים לזולת – הדבר עוד היה אפשרי. אני יכול לא לאהוב במיוחד את חברי, ובכל זאת להסביר לו פנים, לגמול לו חסד, או לסייע לו בצורה פיזית כלשהי. על הידיים יש לי שליטה: אני תמיד יכול לתת מטבע לעני. גם על הפה יש לי שליטה מסוימת: אני בדרך כלל יכול לחייך, גם אם אני חש באותו הרגע כעס או שנאה. "על הכול אפשר לו לאדם שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה אינם מועילים שום שעבוד וכפייה שבעולם". (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות).
על כך נאמר שהמאור שבתורה מחזיר את האדם למוטב. אם האדם עוסק בתורה, אע"פ שכרגע אינו חש אהבה לזולת, מכל מקום טמונה בתורה סגולה לשנות את טבעו של האדם הלומד אותה. התורה מסוגלת לעדן את הנפש, ולאפשר לאדם לקיים את המצווה העיקרית שבתורה, "ואהבת לרעך כמוך". על כך נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה, אע"פ שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
המאור – בפנימיות התורה
עדיין נשאלת השאלה, מדוע אין זה קורה בפועל.
כיום עם ישראל מתחלק בכללות לכאלה שעוסקים בתורה ובמצוות וכאלה שלא. קשה להגיד גם על אלו וגם על אלו, שהם אוהבים כל אחד ואחד מעם ישראל באותה המידה שהם אוהבים את עצמם.
על אלו שלא שומרים תורה ומצוות אין כל כך תמיהה. אבל על-פי האמור לעיל, אלו שכן עוסקים בתורה, היו אמורים לשנות את טבעם, ולקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו ממש, לאהוב כל אדם מישראל כאילו היה עצמם ובשרם.
על כך כותב הרב אשלג ב
הקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות י"ט), שעיקר הסגולה טמון בחלק הפנימי של התורה. הוא כותב, שאם אדם עסק בתורת הנגלה במשך כחמש שנים, ולא הגיע לדרגת "לשמה", עליו לנסות את מזלו בלימוד חכמת הקבלה. משום שבלימוד ספרי הקבלה יש סגולה מיוחדת: אם קוראים בספרי הקבלה, אע"פ שלא מבינים את מה שקוראים, אבל משתוקקים שהעיסוק בה ישנה את טבענו מטבע של אהבה עצמית לטבע של אהבת הזולת – מובטח לנו שאם נתמיד בכך, השינוי בוא יבוא.
יהי רצון שבזכות העסק בתורה, ובפרט בחלק הפנימי שבה, נזכה במהרה לאגוד את ארבעת המינים שבעם ישראל, ונעשה כולנו אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם.
חג סוכות שמח!
