לאחרונה התבשרנו כי ועדה מיוחדת בראשות האלוף [(מיל.)] שגב, שמינה ראש אגף משאבי אנוש המכהן האלוף אלעזר שטרן, המליצה שלא למנוע מחיילות כניסה לכל יחידה בצה"ל שבה תחפוץ לשרת מי מהן. המסקנה המיידית שניתן ללמוד מפרסום ההמלצות היא שהלהט הפמיניסטי, שדבק בחלק מבכירי צה"ל בהשראתן של כמה פמינסטיות ראדיקליות עוד לפני מלחמת לבנון 2, הוא כה עז עד שאפילו תוצאותיה של אותה המלחמה אין בהן בכדי להכהותו.
כל המחקרים, ניסיונם של צבאות זרים וגם ניסיונו ומחקריו של צה"ל עצמו מלמדים עובדה אחת וחד - משמעית - שילוב נשים ביחידות לוחמות הוא גם מתכון בדוק להורדה משמעותית של היכולת המבצעית שלהן. כידוע, הלקח העיקרי של המלחמה האחרונה הוא החזרה מהירה של צבא היבשה אל הכשירות המבצעית הנדרשת ממנו למלחמה כוללת, אלא שמערכת השיקולים שהניעה את חברי ועדת שגב הביאה אותם להמליץ על מהלך שמשמעותו היא דווקא החלשתו של הצבא. המלצתה המוזרה של הוועדה דווקא בעת הזו היא הוכחה חזרת לכך שעובדות מעולם לא הטרידו את מי שאחז בו להט אידיאולגי כלשהו.
רעיון והיחידות המעורבות צמח בצה"ל על אותה הקרקע הרעיונית שבה צמחו בתוכו גידולי הפרא הרעיוניים המבצעיים, שהביאו לכשלי לבנון 2. המניע המרכזי של רעיונות אלה היתה תפיסת "תום המלחמות", שהמשכה המתבקש היה החלשתן וצמצומן של יחידות התמרון היבשתי, שעד ראשית שנות התשעים היה אבן היסוד בחשיבתו של צה"ל. מהיום שבהשראתם של רעיונות "מהפכניים", מוזרים ומנותקים הפך צה"ל את עצמו לצבא הרואה עצמו כעוסק אך ורק בלחימה בטרור ובהחזקת גבולות השלום, נפרצו בו גם גבולות השילוב הראוי והנכון של הנשים בתוכו. שהרי אם תמו המלחמות, אזי אין כבר צורך בצבא לוחם, כזה שיכולתו להכריע בכוח מחייבת כשירות מבצעית גבוהה העולה על זו של האויב והמחייבת, כתוצאה מכך, את שירותם בתפקידי לחימה של גברים בלבד. אם אין יותר אויבים אזי אין גם יותר צורך בצבא לוחם.
את התזזית והבלבול שאחזו בצה"ל בשנים שלפני לבנון 2 בכל תחום ועניין ניצלו גם תנועות פמיניסטיות רדיקליות, שכל עניינן היה לכפות את השקפותיהן על הארגון מבלי שתילקח בחשבון הפגיעה בכשירותו המבצעית. ממילא הלכה חשיבותה של אותה כשירות ונסוגה גם מפני לחצם של "חתרנים אינטלקטואלים", כמו למשל אלה שעמדו בראש "המכון לחקר תורת המערכה" וסייעו לרמטכ"לים מופז ויעלון להפנים את רעיונותיהם ה"מתקדמים". בסיוען של קצינות הח"ן, שהפכו ליועצות הרמטכ"ל לענייני הנשים תוך שהן נוטות לשכוח שהן חלק מהמערכת הצבאית ולא נציגות הפמיניזים, נכפתה על צה"ל תפישה פמיניסטית רדיקלית שקיבלה כותרת נאה, שכולה הונאה, בשם "השילוב הראוי". אותו "שילוב" אכן היה במתכונת ראויה לתפיסת עולמן של אותן נשים, אך הוא לחלוטין לא התאים למה שנדרש מצה"ל כארגון לוחם, אם אכן הוא ראה עצמו ככזה, מה שכאמור מוטל היה מאד בספק באותה תקופה.
צה"ל מקיים חילופי ידע קבועים ורצופים עם צבא ארה"ב בכל תחום כמעט. המלצות ועדת שגב מלמדות על כך שחילופי הידע בין שני הצבאות פסחו משום מה על המסקנות החמורות של אותו הצבא מניסיון השילוב הגורף של נשים ביחידות לוחמות. מסתבר ששילוב הנשים בצבא ארה"ב התנהל לשביעות רצונם של שני הצדדים עד שאותו הצבא נדרש למבחן הלחימה האמיתית.
בלחימה, התברר מה שהיה ברור וידוע מראש - הצרכים המשפחתיים, המבנה האנטומי והאילוצים הפיזיולוגים של נשים אינם מאפשרים להן לעמוד ברמת הדרישות של היחידות הלוחמות בשדה הקרב. יתרה מכך - בדיוק כמו שמלמדים המחקרים שנערכו בצה"ל, שנראה שוועדת שגב התעלמה מהם משום מה, כבר בהכנת הכוח ללחימה התברר כי מחיר ההתעקשות על שירותן של נשים ביחידות קרביות הוא הורדת רמת הדרישות באימונים אל הסף שיאפשר להן לעמוד בהם. אכן, מסקנה שאיננה עומדת בדרישות התקינות הפוליטית הנהוגה בחלק ממקומותינו והיא אף נוגדת את תפישת עולמן של בעלות ההשקפה הפמיניסטית הראדיקלית, אך היא מוצקה בדיוק כמו העובדה שגבר איננו מסוגל ללדת, כמו גם העובדה שעולם הספורט מפריד בין תחרויות של נשים לגברים.
מחקר שהתפרסם בארה"ב בשנת 1998 בשם "נשים בצבא - פלירט עם אסון" מפרט את הסיבות ידועות, אלה שוועדת שגב העדיפה להתעלם מהן, לאי ההתאמה של נשים לשירות קרבי. שום פמיניסטית ותהא רדיקילית ככל שתהיה אינה יכולה להפריך את העובדות שמונה המחקר בדבר אי ההתאמה האנטומית והפיזיולוגית של נשים לתפקידי לחימה, עקב מה שמוגדר במחקר כ"רמות שחיקה גופנית גבוהות יותר", צורך רב יותר בטיפול רפואי, שיעורים גבוהים יותר של חוסר-זמינות, שיעורים נמוכים יותר של אפשרות יציאה לשטח" וחשוב מכל - "יכולת גופנית מופחתת".
הקמת יחידות סדירות לוחמות מעורבות יגרור ממילא את הקמתן של יחידות מילואים מעורבות, שבהן הולדת הילדים והטיפול בהם יגרמו לגריעה של חלק ניכר מהמשרתות בהן בעת לחימה. מחקר של הצי האמריקני שעסק בגיוס המילואים למלחמת המפרץ בשנת 1990 מלמד על הבעייה שנוצרה ביחידות המילואים המעורבות. דיאנה מקוי, חיילת מילואים ביחידת רפואה ואם לתינוק בן 19 חודשים, שנשלח אל הוריה בעת שהיא גוייסה, אמרה כי: "אני מודעת שלא הצטרפתי לתנועת הצופים; הצטרפתי לחיל האוויר". אלא ש"כמובן, לא עלה בדעתי במיליון שנה שיגייסו אותי לחזית".
חיילת מילואים בשם לורי מור, דרשה פטור כללי: "... אני שונאת לומר זאת כי זה לא מתאים לכל התוכנית של תנועת הנשים, אבל אני חושבת שאנו צריכים לשקול מחדש מה אנו עושים... אני חיילת. הייתי מוכנה לצאת. אבל ילדתי את הילדים הללו, ואני צריכה לקחת עליהם אחריות...".
בשנת 2001 פורסם בארה"ב ספר בשם "מיניות - היסטוריה, התנהגות וסגנון חיים - ההשפעה על מוכנות היחידות ולכידותן". פרק בספר בשם "נשים ומוכנות" מלמד כי רוב הפינויים מ"שדה הקרב" בבוסניה בשנת 1998, שבו כלל לא התרחשה לחימה על קרקע, היה בגין הריונות של לוחמות. אחד הגנרלים אמר לחוקר כי אם הקונגרס יאשר תקציב להחזיק סדר כוחות גדול בעשרה אחוזים מעל התקן, אזי ניתן יהיה להתגבר על הגריעה הבלתי פוסקת של נשים מהיחידות הקרביות עקב הריונות. מסקנתו של אותו גנרל הייתה חד-משמעית: "ככל שיותר נשים יאיישו תפקידים קרביים, יגיע היום בו כוחות הצבא יהיו חסרי מוכנות לחלוטין כתוצאה מעודף לוחמות הרות...". גם סוגיית האם החד הורית המשרתת כלוחמת ונדרשת בעת במלחמה לעזוב את ילדיה מבלי שבן זוגה, שאיננו קיים, יטפל בהם עלתה בחריפות בעת גיוס הנשים למלחמת המפרץ.
החוקרת סטפני גוטמן שחקרה את שילוב הנשים בצבא ארה"ב כתבה במסקנותיה כי "כוחות הצבא שלנו תקועים עמוק בפרויקט יקר, סוחט-משאבים, גוזל-זמן, הורס-מוראל. פרויקט שאין בינו לבין מוכנות צבאית דבר אך יש בו הכל לבין תקינות פוליטית ". ועדה פדרלית מייעצת בראשות קסבאום בייקר המליצה בשנת 1997 לשר ההגנה האמריקני לבטל את שילוב הנשים בטירונות וקבעה כי: "המבנה הארגוני הנוכחי בטירונות משולבת גורר פחות משמעת, פחות לכידות יחידה ויותר הסחות דעת מתוכנית ההכשרה".
אניטה בלייר עמדה בראש ועדת הקונגרס להכשרה צבאית ונושאים הקשורים למגדר בשנים 1998-1999 שבחנה את שילוב הנשים בתפקידי לחימה. הדוח הסופי של הוועדה כלל תוצאות מחקרים אודות יותר מ-30,000 חיילים וחיילות. עדותה של בלייר בפני תת-הוועדה לכוח אדם בצי מלמדת על כך שהשילוב יוצר נזקים כמו: פגיעה במוראל, הורדת רף אימונים והכשרות, נזק ללכידות הצבאית בשל של יחסים מיניים בתוך היחידה, סתירה לערכים חברתיים אחרים ועוד.
מסקנות ועדת שגב מתעלמות גם ממה שניתן ללמוד על ניסיון צה"ל בתחום. בצה"ל קיימת יחידה אחת שבה מעורבים נשים וגברים באופן מלא בפעילות מבצעית. עיסוקה הבלעדי של יחידה זו, המכונה בשם "קרקל", הוא בשמירה על גבולות השלום עם ירדן ומצרים בערבה ובנגב. בעבר זכתה היחידה לביקורת חמורה על כל מה שמתרחש בתוכה בין שני המינים, ועל ההשלכות של תופעות אלה על יכולותיה המבצעיות.
מי שהיה זקוק לחוות דעת מקצועית, אחראית ושקולה על יכולותיה המבצעיות האמיתיות של יחידה זו יכול היה ללמוד עליהן ממג"ד "קרקל" היוצא סא"ל אושרי. בראיון לעיתון ב"מחנה", שהתפרסם בשבוע שבו פורסמו המלצות ועדת שגב, אמר אושרי כי למרות השיפור ברמת המשמעת וכושר הביצוע של הגדוד בעת שהוא פיקד עליו הרי ש" לא - אנחנו לא יכולים לעשות הכל. אם היו שולחים היום את הגדוד למעצרים בקסבה של שכם, הייתי אומר שהגדוד לא מתאים לזה." מבצעי המעצרים מתנהלים במסגרתה של מלחמה המכונה בשם "לחימה בעצימות נמוכה".
מאפייניה של לחימה זו הם שונים מהותית מאלה של מלחמה בהיקף מלא, וכך גם רמת הדרישות הפחותה מאד שהיא מציבה בפני היחידות, בעיקר בכל מה שנוגע לשחיקה הפיזית והמנטלית והפעלת המאמצים לאורך זמן. אם מג"ד "קרקל" היוצא מעיד ביושר מקצועי ואישי כי גם כאשר גדודו במיטבו הוא איננו מתאים לדרישות המלחמה בעצימות נמוכה, הרי שבוודאי ובוודאי אין לו מקום בלחימה נגד צבאות סדירים, זו המכונה "לחימה בעצימות גבוהה", שמשהו ממנה, שהיה רחוק ממה שמתרחש במלחמה בהקף מלא, ראינו בקיץ 2006.
סוגיית שילוב הנשים בתפקידי לחימה והחלשת הצבא כתוצאה מכך, סוכמה באופן הנכון ביותר את ע"י פרופ' ריצ'ראד גבריאל שאמר "לא יעזור לנו הרבה אם חברי הצבא המובס שלנו יהיו כולם שווים. ההיסטוריה תתייחס אלינו כפי שהיינו - מוזרות חברתית שנכשלה". בשילוב הנשים בצבא יש ברכה רבה וראוי לעודדו בתנאי שאכן יהיה "ראוי" לדרישות האמיתיות העומדות בפני הארגון. המלצות ועדת שגב מתעלמות מכך.
