שאול היקר, השנים מנופפות לנו במטפחת הזמן ואתה לא יכול לשער עד כמה השתנו הנופים והמראות שכה ברכת. שאול, הרשה לי לפנות אליך בפנייה אישית. יש בי רצון לספר לך עד כמה רוותה קינאתי בהישגים שאליהם הגיעו בני דורך, ולהביע צער על המתרחש בימינו.
שאול, בימיך למושג "איש רוח" היה ערך. אדם כמוך היה מורם מעם. זו לא הייתה קלישאה או הנחה בלתי רצינית לכנות אותך איש רוח. בוודאי נשאת בגאון את תוארך כמשורר.
בני דורך ידעו להעריך את המילה הכתובה ואת האדם שמסתתר מאחורי המילים. ראשי עיר ידעו לכבד יוצרים גדולים. וידעו להאדיר את נוכחותם בהופעת משורר או סופר. אנשי הרוח וההגות היו נחשבים לדמויות נחשקות בעיני הציבור. ומה קורה לנו היום? היום כל צמח בר הופך להיות לבר סמכא. כל קוץ וכל דרדר מעלה אבוקה של מילים ואנשי המילים לרוב הולכים שולל אחרי הקולות הללו. הכל למען דירוג הפופולריות או החביבות.
שאול, בימיך ידעה החברה בתל הקטנה להעריך משוררים וסופרים. לכבוד יום הולדתך התכנסו עסקני העיר והודו לך על מפעלך כאדם יוצר. מי היום היה מעז לחגוג למשורר יום הולדת? נדמה לי שאין אדם שהיה מעז להזמין משורר לחצרו כדי לפאר את שמו. יוצרים רבים חיים כיום על שכר סופרים זעום, ואין להם אפשרות לדאוג לרווחתם הכלכלית. סופר שבחר להפוך את כתיבתו לעיסוק עיקרי לא יכול להתקיים בימינו. מעטים נבחרים ומועצמים על-ידי הוצאות ספרים ורוב רובם של הסופרים והמשוררים הם אנשים שיצירתם לא נדרשת ולא מתבדרת לרוח אלא נשלפת במקרים רבים בלא שיהיה אכפת מי האדם שעומד מאחורי המילים. וכדי להגיע לתקשורת הם זקוקים לגימיק או לסקנדל, כדי שיכתבו עליהם.
ואולי השתנו הזמנים, והיום אנשים בעלי שיעור קומה כבר אינם קיימים. או שמא השתנו הזמנים והיום כל מה ש"נחשב" - הוא לרוב מה שמצליח להפיק זהב. משורר או סופר אינו תרנגולת שמטילה ביצי זהב. יוצר הוא לרוב, אדם שבוחר לא לברוח משליחותו.
הכתיבה כשליחות לא ניתנת למפלט ועל כן בכל מחיר יכתוב היוצר את יצירותיו. וכפי שאמר לי אדם יקר לי השבוע, "את יכולה לכתוב כיוון שיש לך "חופש יצירה". ומהו חופש יצירה? התרסתי נגדו. "אין לך בעיה להתעסק ביצירה שלך, אני דואג לרווחתך." והאמת, בעולם החומרני שבנינו לנו, מי שכותב ללא פרנסה לא יכול לחיות. ואז כפי שניתן לראות מתייבשת קסת הדיו. רבים היוצרים שהלכו לעולמם בשל חוסר מזומנים, בעיות כלכליות מובילות לדכדוכו של האמן.
אתה כותב באחד משירך "אני - לי משלי אין כלום": פותח בשורה המצמררת: אני - לי משלי אין כלום, גם לא שולחן!
ובבית השני:
"בין ד' כתלים של חדר לא- לך,
אשר גבי זרים הטילו בו לכלוך,
וטשטשו צבעיו במבט ובמגע,
...אין בחדר כלום, דבר אליו תדבק
עינך מתוך חיבה, זיכרון שעה יפה..
גם זה ידוע לי : כי לעולם אני
לי בית לא אבנה ולא תגיל עיני
בדפוק מעדר זריז על סלע.."
השיר הזה מבטא תחושת ייאוש. התיישבת בארץ ועדיין חשת, שאול, כמו על הר נבו.
ואפשר לספר לך על יוצרים גדולים שהפכו את אמנותם לקרדום לחפור בו ואף על-פי כן, גם אם היו ליוצרים ססגוניים לא מצאו דרך להתפרנס ממנה. יונה וולך, ודוד אבידן, וגם לאחרונה דליה רביקוביץ. משוררים שלא זכית להכיר. משוררים שנולדו בסמוך ליום חליפתך הפכו למשוררים בארץ ישראל ולא זכו להתפרנס בכבוד מיצירתם.
ואתה שאול, אתה אולי אינך יודע שהיית דמות ומופת לא רק בשל היותך איש רוח לא היית רק משורר, אלא היית רופא ילדים. איש שהשקיע את מיטב כישרונו גם ללמוד ולהשכיל בתחום מדעי הטבע והחיים. לכן גם היית רגיש לחיי אנוש. רק אדם רגיש כמוך יכול היה לכתוב:
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד:
פרחי פרחים בך טמנו, רעננים ובהוד."
ואני חשה קירבה לדבריך אלה על הנופלים שנפלו אז בטרם קמה המדינה, כאחות שכולה ששכלה את אחיה הבכור בבלוזה שבסיני בימים לאחר קום המדינה.
ראית צורך בימי חייך להיות איש עבודה ולא רק איש יצירה. אתה כנראה, דמות ומופת לאדם שידע לשלב בין הרוח לבין החומר. יכול להיות שחמק מעינינו במהלך השנים עובדת היותך איש מעשה ולא רק איש רוח. השילוב הזה בין תיק העבודה של הרופא לבין דפי השיר, כנראה, נעלם מעינינו. אני משערת שלא היית בין יושבי בתי הקפה של תל אביב הקטנה. אני משערת שהיית רץ בין בתי הספר לחסן ולהעניק טיפול רפואי יאה לילדי הארץ.
שאול היקר, אל תחשוב שהכול קודר. תבנית נוף מולדתנו אינה מקשה אחת. וגם כאן אני שמה לב שאני משתמשת בצירוף שאתה טבעת אותו:
"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,"
כך כתבת.
כן, לא זכית לראות כיצד הארץ שלנו נבנתה, ולא זכית לראות את גלי העלייה הרבים שמיזגו גלויות. בניין הארץ עדיין נמשך, ואנו בנינו חברה שיש בה ערב רב של עדות, וערב רב של כישרונות. תרבות המזרח ותרבות המערב משולבת כעת בארץ באופן המעורר השראה בקרב הצעירים בארץ.
אפשר לומר שהיצירה השירית אף שאינה נמדדת באמצעות ממון מוצאת לה בימים אלה ימים של עדנה. שאול, יש ניסיון להחזיר לעולמנו את מקומה של השירה. מקום שנגזל במשך עשרות שנים. דווקא בפריפריה, ולא בכרך הגדול מוצאים היום את כותבי השירים. בעיר תל אביב בה הוקם בית הסופר וגם הוסב שמו על שמך, בעיר הזאת מתנדנדת הספינה בין גלי הרוח ויש ימים שהיא נוטה לטבוע.
אתה כמשורר רב גוני, שכתבת אידיליות, בלדות, סוניטות, פואמות ושירים הורשת לנו נחלה מבורכת ובה הלכנו בילדותנו. אתה כמשורר שסגד לטבע, סגד לאהבה ולאהובות שלו, השרשת בנו תשוקה לחלום על אהבות שמניבות שירה. אין ספק שגדולת שירתך הולכת לפניך גם היום. כמי שכתב שירי תוכחה ושירים על אובדננו כעם. עם הנרדף ועם המאבד את בניו בלא רחמים. לא לחינם אנו יושבים היום בבית טשרינחובסקי. שאול, הבית הזה ידע ימים יפים, ונשא בגאון את שמך. אני תפילה היום שהבית הזה שנושא את שמך יחזור לשאת אותו בגאווה שתהא בו חמלה ואהבה. אני רוצה לסיים בכמה שורות של טשרניחובסקי:
אהבוךְ גם הפרחים הקטנים - גם הם,
הקטנים הצנועים הללו, שהם
בעולמו של ריבון העולם באין שם
וללא עין רואה יציצו.
אהבוךְ גם הפרחים הקטנים, שכשם
שאת כאן עוברת עליהם, והם
אליך יערגו ונמשכים כאל אם
רחוקה תינוקה לא-רוחם.
אהבוך ומתפללים לך מכל גל,
מאם דרך מעפרה עם חום יום ועם דמי
בין-שמשות עצובים: "מה לך ולשמי,
הוי, את מְלֶכֶת הצהריים?"
אהבוך גם הפרחים - גם הם... ואני
חמה אני חסר וחיבה של דמי,
שהיתה בפי אימי באומרה לי:בני,
ואיך לא אֶאהָבְךָ אנוכי?
ואני עונה:
אהבוני-שושנה ויג
אהבוני פרחים קטנים
אהבוני מלאכי השמש וילדי הירח
קרן שמש פיזזה על רקמת עורי
וצחות ברקה באור
משי של אהבה
מגיר נוחם על תלתליך
שאול האור שלי
מבעיר את אור החמה שלך
שנות האור ילכו ויעמיקו את הרווח בינינו
ואהבתנו לא תמלט מתחום השיר
אהבוך שאול שורותיי
אהבוך גם פרחיי
אוהבת אותך,
שושנה ויג