בשבוע שעבר בג"צ, בפסיקה צודקת אך לא חכמה, החליט כי לעובדים תושבי הרשות הפלשתינית המועסקים ביישובים ישראלים ביהודה ושומרון מגיע שכר מינימום, פיצויי פיטורין ותנאים סוציאליים אחרים כמקובל בישראל. פסיקה זאת היא ודאי צודקת, כי אין הצדקה לשלם באותו מקום שכר שונה תמורת אותה עבודה. אולם, פסיקה זאת אינה חכמה, מכיוון שלגבי העובדים הפלשתינים שכר המינימום ותנאים סוציאליים עלולים להיות בגדר עושר השמור לבעליו לרעתו. גם הדרך בה בית המשפט הגיע לתוצאה הסופית אינה נקייה מסימני שאלה.
בית המשפט ראה בשאלה האם העובדים הפלשתינים זכאים לתנאי עבודה ישראלים קושייה במשפט בינלאומי הפרטי, לאמור איזה דין יחול על עבודה של עובד פלשתיני בשטח של יישוב ישראלי ביהודה ושומרון, אצל מעביד ישראלי. כאן בית המשפט חידש הלכה בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי וקבע כי ביחסי העבודה ברירת הדין (ההחלטה איזה דין חל על היחסים בין הצדדים) תיעשה, בהיעדר קביעה אחרת בחוזה בין הצדדים, לפי מבחן מרב הזיקות.
צריך לשאול לאיזה דין הקשר החזק ביותר אל החוזה. תשובה לשאלה זאת ניתנת בדרך כלל על-פי מקום עריכת החוזה ומקום ביצועו, לשון החוזה, זהות הצדדים וכיוצא באלה. אולם, הואיל ומדובר ביחסי עבודה, עליהם חלים דינים מיוחדים המגנים על העובד, מבחן מרב הזיקות מושפע משיקולי מדיניות העומדים ביסוד דיני העבודה. למעשה, בית המשפט קבע כי ברירת הדין ביחסי עבודה תיעשה גם מתוך שיקולים של הגנה על העובדים.
הפעלת מבחן מרב הזיקות, או מבחן מרב הזיקות מחוזק בשיקולי מדיניות, על יחסי העבודה אינה טריוויאלית, אף כי היא עולה בקנה אחד עם המקובל בעולם. יחסי העבודה, כמו נישואין, נוצרים מתוקף הסכמת הצדדים, אבל תוכן היחסים נקבע לא על הסכמה לבדה, אלא מוסדר על-ידי דינים רבים ושונים המסדירים את יחסי הצדדים, גם אם העובד והמעביד עצמם אינם מעוניינים בתחולתם.
יוצא אפוא שיחסי העבודה אינם יחסים חוזיים רגילים. מדובר במעין-סטאטוס, הצדדים יכולים להסכים להיכנס אליו, אבל כאשר נכנסים אליו, כללי המשחק נקבעים לא לפי הסכמת הצדדים, אלא בחוק ועל פיו. מבחן מרב הזיקות, שנוצר ביחס לחוזים ונזיקין אינו בהכרח מתאים כדי לקבוע איזה דין יחול על יחסים שיש בהם יותר סטאטוס מחוזה, ואשר תוכן ההתחייבויות נקבע בחוק יותר מאשר בהסכמת הצדדים. על ענייני סטאטוס בדרך כלל חל דין מקום המושב של הצדדים. בענייננו מדובר בדין של יהודה ושומרון.
מעבר לפלפול משפטי, אפשר לתקוף את החלטת בג"צ מזווית ראייה נוספת. חוק שכר מינימום וחוקים סוציאליים אחרים נועדו להבטיח לעובד קיום מינימאלי, כדי שהאדם העמל לא יהיה רעב ללחם. השאלה מהו אותו קיום מינימאלי תלויה ברמת החיים ויוקר המחיה בחברה בה חי העובד. בעוד ששכר המינימום בישראל מספיק ללחם צר ומים לחץ, אותו סכום ברשות הפלשתינית מהווה הכנסה לא רעה, מכיוון שיוקר המחיה ורמת החיים ברשות נמוכה בהרבה מזאת שבישראל. בעוד שלעובד ישראלי שכר המינימום מספיק בקושי לקיום בסיסי, אותו שכר עשוי לאפשר רווחה יחסית לעובד הפלשתיני. לכן, אותו עובד פלשתיני יהיה מוכן לעשות את אותה העבודה שישראלי עושה בשכר מינימום תמורת שכר אף פחות מכך. צרכיו שונים, יוקר מחייתו שונה ולכן השכר שהוא מוכן לעבוד תמורתו שונה בהתאם.
מעבר לשיקולים כלכליים גרידא קיים גם שיקול של כבוד האדם. תשלום שכר שונה תמורת עבודה זהה באותו מקום עבודה מבטא, או נחשב כמבטא, מסר של זילות כלפי מקבל השכר הנמוך. הפלשתינים שדרשו להשוות את תנאיהם לתנאי העובדים הישראלים צודקים לחלוטין. אסור לשלם להם שכר שונה תמורת עבודה שווה. ברם, עושרם, שגובהו כגובה שכר מינימום, יהיה שמור להם לרעתם. העסקת פלשתינים ביישובים ביהודה ושומרון כרוכה בסיכון ביטחוני מסוים וספק אם עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הרשמית של המעסיקים. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 אוסר להפלות בין עובדים ובין מועמדים לעבודה מחמת גזע, לאום ודת, אך אין הוא אוסר להבחין בניהם על בסיס אזרחות.
יתרונם של העובדים הפלשתינים ביישובי יו"ש היה בשכרם הנמוך. כדי לחסוך שכר מינימום ופיצויי פיטורין המעבידים היו נכונים ליטול סיכון ביטחוני מסוים ולמשוך ביקורת ולו מרומזת מצד הקהילה, שלא ששה מהעסקת פלשתינים. כעת, כאשר מותר עובד פלשתיני מעובד ישראלי - אין, למעבידים לא יהיה שום תמריץ להעסיק עובדים פלשתינים. אכן, הארגון שעתר בדרישה להשוות את תנאיי העבודה של פלשתינים לאלה של ישראלים צודק. הבעיה שהפלשתינים שעל זכותם לשכר שווה נלחם אותו ארגון בבג"צ עלולים להישאר רעבים.
