לאחרונה זכיתי להשתתף בתוכניתו של עודד שחר "פוליטיקה" בערוץ הראשון, בדיון בנושא משמורת ילדים לאחר גירושין. כפי שניתן היה לראות בחלק מהדברים שהועלו בדיון - מדהים לראות עד כמה קיימת עדיין בורות ומניפולטיביות בכל הנוגע לנושא זה של משמורת ילדים.
לא קשה להבין מדוע הנשים וארגוניהם המיליטנטיים החלו לזעוק לאחרונה עם היוודע השמועה על השאיפה להמליץ על ביטול החוק המכונה "חזקת הגיל הרך".
לפי חוק זה - ילדים עד גיל 6 שנים מועברים באופן אוטומטי למשמורתה של האם, ללא קשר למידת מסוגלותה, התאמתה או שפיותה, וללא קשר למידת מעורבותו של האב בגידול הילדים, התאמתו או כישוריו.
מדובר בחוק בלתי מוסרי ומפלה, הנוגד כל נורמה של שיווין וצדק. חזקת הגיל הרך מנציחה אי-שוויון בחוק, שאין לו כל הצדקה מקצועית, וגם לא הצדקה מוסרית, באשר הוא יוצר הפליה על בסיס מגדרי בין ההורים.
אלפי אבות בישראל נקלעים למצוקה קשה ולניתוק מילדיהם, בשל הנחיית המחוקק כי האימא היא הורה חשוב יותר לילד מהאבא. יתר על כן, החוק קובע למעשה מגבלה על שיקול הדעת של בתי המשפט. יצוין, כי מבלי שהתכוון לכך, המחוקק גם קבע מסמרות לגבי ילדים בגיל מבוגר יותר, שכן בתי המשפט לא נוטים להעביר משמורת לאב גם לאחר גיל 6, בשם עיקרון "היציבות בחיי הילד".
- יש להדגיש כי חזקת הגיל הרך נמחקה מספרי החוקים בכל מדינות העולם המערבי, למעט ישראל. מבחינה זו, מפגר החוק הישראלי שנות דור אחר חקיקות מקבילות במדינות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ומדינות אירופה המערבית. בעוד שבמדינות אלה מתקיים בשנים האחרונות תהליך עידכון ושיפור חקיקת המשפחה, נותר החוק הישראלי עם תפיסות שהיו מיושנות כבר כשנחקק, בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. ברוב המדינות הנאורות - את העדיפות האוטומטית לאימהות מחליפה ראייה ניטראלית מבחינה מגדרית.
- חוק זה אינו תואם תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות אשר גורסות כי טובת הילד היא לקיים קשר יציב ועקבי עם שני הוריו : לאחרונה התפתחו תפיסות נוספות לגבי תפקיד ההורים בהתפתחות תקינה של הילדים. לפי תפיסות אלה, התפתחותו התקינה של הילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו-זמנית עם שני ההורים, כאשר צרכיו משתנים בתקופות שונות, ובהתאם לשלבי התפתחותו וצרכיו הפסיכולוגיים של הילד.
- "חזקת הגיל הרך", אינה מתאימה לתנאים החברתיים והכלכליים של ימינו: הדוקטרינה צמחה על-רקע חברתי-כלכלי שונה ממציאות החיים כיום. אם בעבר, נשים לא יצאו לשוק העבודה, והתמקדו במשק הבית ובגידול ילדים, המציאות החברתית-כלכלית של סוף המאה ה-20 שונה בתכלית מבחינת המבנה התעסוקתי והמבנה החברתי. ולכן חזקת הגיל הרך, היא מושג אנכרוניסטי. כיום אין לקבוע מראש מסמרות לגבי התפקיד המיועד לאם ולאב בגידול הילדים. יש לבחון את מהות הקשר והמעורבות בטיפול של כל אחד מבני הזוג בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה, בלי להיצמד לסטריאוטיפים מסורתיים של תפקידי ההורים.
- לצערי הרב, החוק הזה משפיע לא רק על בתי המשפט, אלא על גופים מקצועיים נוספים אשר מטרתם לשקול מי יהיה ההורה המשמורן. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אשר נועדו לסייע לבית המשפט במקרי סכסוכי משמורת, מוגבלים בשיקול דעתם בשל קיומה של הדוקטרינה, והם מושפעים ממנה, גם כאשר הם דנים בגורלם של ילדים שאינם בני שש, או בהחלטות לגבי אחים.
- טובת הילד מחייבת מעורבות של שני הורים בכל הבט של חיי הילד, וכי זכות הילד, הנגזרת מתוך האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, היא לשני הורים נוכחים ופעילים בחייו. בדיון בנושא קביעת משמרתו של הילד, יש לבחון גם את זכות הילד להשמיע את דעתו. זכות זו מעוגנת בסעיף 12 באמנה הבינ"ל לזכויות הילד, המחייב מדינות החתומות על האמנה לתת לכל ילד המסוגל לכך, להביע את דעתו בכל העניינים הנוגעים לו, ולתת משקל לרצונו בהתאם לגיל הילד ולבגרותו.
אין גבול לצביעות מעוררת הגועל של ארגוני הנשים ושל עורכי הדין המיליטנטים המייצגים אותן. מוזר כיצד ארגוני הנשים אפילו לא מהססים להשתמש בנימוק ההלכתי כביכול להצדקת המשך המצב הקיים, ולא משנה עד כמה הם מתנגדים לכפית הדת וההלכה בכל התחומים האחרים.
מובן שהנשים נוטות לצטט את ההלכה רק בדברים המשרתים את טובתן הברורה שלהן: הן למשל מתעלמות לחלוטין מההמלצה ההלכתית המעדיפה שבנים יגדלו אצל אביהם ובנות - אצל אמן. אך כמובן אין זה מפתיע - במדינתנו ארגוני הנשים הפמיניסטיים הפכו כבר מזמן לנותנות הטון בכל תחומי החיים.
למעשה, גם אין כל הצדקה לוגית לחוק המעוות הזה: אם בית המשפט הגיע למסקנה שטובת הילד הזה היא עם אמו, אז ממילא לא היה צורך באותו משפט בחוק, שמחייב זאת. אבל, כאשר מגיע בית המשפט למסקנה, כי במקרה שלפניו טובת הילד מחייבת להיות אצל אביו, או להיות במשמורת משותפת לשני הוריו - הוא לא יכול להורות על כך בגלל הוראת החוק. באותם מקרים בהם עדיפה משמורת האב לפי מיטב השיקול המקצועי, יאלץ בית המשפט לפסוק בניגוד לטובת הילד. ואילו במקרים בהם עדיפה משמורת האם, ממילא אין החוק מוסיף דבר.
הרי אם תתקבל ההמלצה הנבונה לבטל את החוק הדרקוני הנ"ל - הרי שלנשים אין לכאורה ממה לחשוש: בסך הכול מדובר על רצון לבטל את ה"אוטומטיות" לפיה הילדים מועברים לרשות האימהות. ביטול החוק הזה יחייב את בתי המשפט, יותר מאשר התקיים עד כה, לחקור ולברר מה טובת הילד בכל מקרה ומקרה ולא להסתתר מאחורי חוקים שאבד עליהם הכלח. במידה ואכן יסתבר כי טובת הילדים להיות במקרה ספציפי במשמורתה של אמם - הרי שזה מה שבית המשפט יכריע.
ואולם - הסיבה האמיתית להתנגדות הנשים לביטול החוק הזה אינה באמת הדאגה לילדים או הרצון "להמשיך ולהניק אותם" ,כפי שאמרה אחת ממשתתפות התוכנית (מה גם שרוב האמהות שאני מכיר מזמן זנחו את ההנקה לטובת בקבוקי המטרנה, שבזכותם הן יכולות לבקש גם מהאבות לקום בלילה ולהאכיל את הילדים).
הסיבה האמיתית טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים צרים ומכוערים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן- מובטח להן המשכה של "תוכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.
והרי, נשים גרושות המקבלות למשמורתן את הילדים - זוכות (לרוב לראשונה בחייהן) למעשה להקים בחסות החוק הקיים "סטארט-אפ" עסקי שלא היה מבייש את בכירי הכלכלנים בעולם:
- הנשים נשארות עם הילדים, כך שמבחינה רגשית- לא נגרם להן סבל כלשהו.
- האמהות גם לרוב נשארות באותה דירה בה היו קודם לכן כך שאינן צריכות לחפש דירה חדשה.
- הן מקבלות בזכות כך מדי חודש "משכורת חודשית" נאה מידי האב, שברוב המקרים אין לה שום קשר לסכומים המשולמים בפועל , ואין לה שום קשר לסכומים שהוצאו עוד לפני הגירושין.
- לזה מתווספים- "דמי מדור" הכוללים השתתפות של האב בדמי שכר הדירה שמשלמת האם , והשתתפות שלו אפילו בחשבונות שמשולמים, למרות שזה אמור להיכלל בדמי המזונות.
- בנוסף- זוכות האמהות לקבל מדי חודש את דמי הביטוח הלאומי עבור הילדים.
- האמהות זוכות להטבות ממס ההכנסה.
- האמהות מקבלות גם הנחות רבות בארנונה, ובתשלומים רבים אחרים בזכות היותן אמהות "חד-הוריות" לכאורה. הגדרה חלמאית זו - מהווה חוצפה ממדרגה ראשונה, שכן לילדים הללו יש 2 הורים, שהנטל הכלכלי הכבד מוטל דווקא על האב ולא על האם- ואילו היא זו שזוכה להנחות.
אם כן- מי הטיפשה שתרצה לוותר על "החיים הטובים" האלה? ולוותר על כל התענוגות המתלווים לקבלת "משמורת על הילדים"?
מובן - שבימים שבהם האם זקוקה למעט "זמן איכות עם עצמה" -היא בקלות יכולה גם למצוא "בייבי סיטר" בחינם ע"י הרמת טלפון לאבי הילדים שייקח אותם. ברוב המקרים- האב אף יעשה זאת בשמחה, מאחר שהוא שמח להיות במחיצת ילדיו בכל הזדמנות שתינתן לו, בכפוף להסדרי הראייה העלובים הקיימים ברוב המקרים כיום.
מכל הסיבות שפורטו לעיל - יש לבטל את "חזקת הגיל הרך" בחוק הכשרות והאפוטרופסות, ולאפשר לבית המשפט לקבוע את משמורת הילדים בכל מקרה לגופו.
לחילופין - צריך בית המשפט לאפשר, כאופציה ראשונה במעלה (כברירת מחדל), להורים המסוגלים ורוצים בכך לכונן משמורת משותפת מליאה!
ביטוי לכך נמצא אף בספרו של פרופ’ מיכאל קורינלדי "דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה - מגמות חדשות": "בחברה המודרנית גדל חלקו של האב באחריות הטיפולית, ושני ההורים ממלאים את חובת המשמורת עד כדי שוויון במילוי חובת המשמורת, ויש לטפח שוויוניות זו ככל האפשר, אפילו במצבי פירוד".
ניתן ללמוד למשל מהצעת החוק שהועלתה באוסטרליה ב-2005 עד כמה הרעיון הזה הגיוני, חכם וצודק: בעת הצגת החקיקה אמר שר המשפטים פיליפ ראדוק כי הצעת החוק משקפת את נחישות הממשלה להבטיח את זכותם של ילדים לגדול עם אהבתם ותמיכתם של שני הוריהם. עוד אמר כי החוק החדש יעביר את המיקוד מזכויות ההורים לטובתם של הילדים, והוא מהווה שינוי תרבותי בכל הקשור לתהליך הגירושים: ממאבק משפטי לשיתוף פעולה בין ההורים.
לפי החוק שהתקבל שם נקודת המוצא המוצבת היא של אחריות הורית משותפת שווה - לשני ההורים תפקיד שווה בקבלת החלטות בנושאים ארוכי טווח. קיימת דרישה מבית המשפט לבדוק אם יש אפשרות שהילדים יהיו זמן שווה עם כל אחד מהוריהם ואם זה לטובתם, ובמקרים שאינם מתאימים לזה - בית המשפט חייב לשקול לאפשר משך זמן משמעותי, כולל שיגרת יום יום ולא רק חגים וסופי שבוע. קיימת מודעות לזכות הילד להכיר את הוריו וזכותו להגנה מפגיעה בראש הקריטריונים לקביעת טובת הילד. בנוסף - ישנה דרישה מההורים לעשות מאמץ כן ליישב את הסכסוך לפני שהם פונים לבית המשפט.
את היתרונות הרבים מספור של המשמורת המשותפת עבור הילדים הצגתי בפירוט במאמרים קודמים שפרסמתי בנושא זה, אולם אדגיש כי בראש ובראשונה היא משרתת את טובת הילדים בהבטים רבים ומגוונים: הילד מפיק מכך תועלת רבה בתחום החברתי, האישי, בתחום הלימודים, ביכולת ההתמודדות הנפשית שלו עם המשבר, ואף יש לכך השלכה חיובית לגבי התנהגותו בעתיד (כולל פחות נטייה לדיכאון, ופחות נטייה לעבריינות ולאלימות, פחות נטייה לאובדנות ולשימוש בסמים ואלכוהול).
אין ספק כי צורה זו של משמורת תואמת את עיקרון השוויון בפני החוק, הזוכה לאהדה רבה מפי ארגוני הנשים, כאשר הוא משרת את טובתן האישית, אך נזנח לפתע כאשר מדובר במשמורת הילדים.
המשמורת המשותפת גם תואמת את מה שהיה נהוג במהלך הנישואין, שבהם הילד חי בתנאי משמורת משותפת טהורה ולא מוגבלת והיתה לו גישה חופשית לשני ההורים.
יתר על כך - צורה זו של משמורת מצליחה לבטא את זכותו הטבעית של ההורה והאב על ילדיו. זכות זו נזכרת בדברי השופט מ.חשין, כדלקמן: "נזכור, כי זכותו של אב להחזיק בבנו אין היא כשאר זכויות שבעולם. נעלה ועמוקה היא משאר זכויות. זכות מן הטבע היא - יש שקוראים אותה "קול הדם"..."
ברצוני להשיב הפעם על חלק מהעיוותים והסטריאוטיפים הנשמעים בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת:
- הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך- טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) והיא מנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים ( שהמפורסמים שביניהם נעשו ע"י KELLY ו-LAMB )- המראים כי אין בסיס לטענה הזו וכי תינוקות נעשים "קשורים" לשני הוריהם כבר בגיל 6 חודשים.
מחקרים פסיכולוגיים במהלך עשרים השנים האחרונות, מצביעים על כך, שחשיבות האב בחיי ילדיו היא גדולה ואינה פחותה מזו של האם. ניתן גם בבירור לומר כי לבו של אב, אינו שונה במאומה מליבה של אם. הוכח כי תינוקות בעלי יחסי קירבה עם אביהם נוטים להתמודד טוב יותר עם מתח רגשי. מחקרים אלה הראו כי תינוקות הלנים בשני בתים לאחר גירושי הוריהם יוצאים נשכרים בצורה ברורה יחסית לילדים שגרים אצל האם בלבד.
- טענות לגבי הצורך כביכול של הילדים לגדול בבית אחד, המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית: זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. קביעה זו לא מעריכה מספיק את כושר ההסתגלות המדהים של הילדים, ויתרה מכך-הטוענים אותה לא מצליחים להבין מה באמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושין: מה שחשוב הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם! בנוסף- הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם גם אז הילדים ברוב המקרים לנים 2 לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף- אינו מה שיגרום לשינוי מהותי. צריך להפנים את העובדה שלאחר הפרידה לילד יש שני בתים ולא אחד: והם יכולים להמשיך ולחוש מוגנים ואהובים בשניהם.
- טענה חסרת בסיס נוספת היא כי מה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר ולכאורה מה שחשוב הוא מה קורה בזמן הזה. ובכן- לפי רוב המחקרים הקיימים -רואים כי ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הדבר תרם יותר לתחושת ה well being- שלהם. כאשר הילדים חשים קרבה לאבותיהם- הם מרגישים טוב יותר עם עצמם ומפיקים תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי, וההתנהגותי. צריך רק מעט הגיון בריא וחוסר צביעות כדי להבין כי יחסים טובים עם כל אחד מההורים- דורשים הרבה זמן!!
- חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת". זו טענה המושמעת בעיקר מצד עורכי הדין והעובדים הסוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים ולעתים גם ע"י הקטנת המגע שבין האב לילדיו. ודאי שעימותים רעים לילדים. עימות במשך הנישואים רע לילדים, עימות במשמורת בלעדית רע לילדים, עימות בכל מקום רע לילדים. ואולם- עלינו לחשוב לרגע היכן יש יותר סיכון לעוינות, היכן יש יותר סיכוי ליצור עימות? במצב בו לשני ההורים נאמר, "הירגעו, אינכם עומדים לאבד את תפקידכם כהורה", או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד. החלטות על משמורת בלעדית, הם המקור לעימות. משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.
- טענה נוספת בעניין היא שמשמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות. הם פועלים מנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. הם פועלים מנקודת מוצא בה אחד ההורים הוכרז מפסידן. הורה זה נמצא בפחד מתמיד לאבד עוד יותר, לאבד את מעט המגע שנותר, והוא במאבק מתמיד לחזור ולהיות חלק מחיי הילד. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה- הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת, מתרחקת מכל העימותים האלה ואומרת ששני ההורים הם עדין אם ואב. אף אחד מהם לא איבד את הילד. אף אחד מהם הוא לא הבעלים של הילד עם הכוח להרחיק את ההורה האחר.
- טענה נוספת המועלת לעתים טוענת כי הורים המבקשים משמורת משותפת מנסים לשלוט בהורה השני. מין הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך. אם שואלים מי מנסה לשלוט במי והורה אחד בא ואומר, "אדוני השופט, אני מעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדי יהיו שני הורים", בעוד שההורה האחר אומר, "אני מעוניין במשמורת בלעדית, אני רוצה בעלות על הילד הזה", מי מהם מנסה להפעיל שליטה? מי הוא הרוצה להיות דומיננטי ומי הוא זה שטובת הילד לנגד עיניו?
- נשמעות גם טענות בנושא מזונות לילד ואיזה השפעה נוראה תהיה להורות משותפת על כך. מתוך סיכום מחקר שנעשה על-ידי פרופ' סאנפורד בראוור, (שהינו המחקר המבוקר היחיד שנעשה בארצות הברית), שבדק מה קורה למזונות ילדים כאשר יש הורות משותפת- ניתן לראות כי כאשר ההסכם היה של משמורת בלעדית, נגד רצונו של האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו כאשר נפסקה משמורת משותפת, למרות שהייתה התנגדות מצד אחד ההורים, דמי מזונות קפצו להיענות כמעט מלאה של 97%.
לסיכום
אין ספק כי משמורת משותפת היא הדרך הראויה ביותר להתקבל כפתרון האופטימאלי במקרים של גירושין, גם בישראל כביתר מדינות העולם הנאורות.
מלבד היתרונות הרבים בצורת משמורת זו, הרי שפתרון זה שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת הילד, כאשר יתר השחקנים נוטלים תפקיד משני בלבד.
