בימים אלה אושרה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שתאפשר לאנסים פדופילים לבחור בטיפול תרופתי שיצמצם את דחפיהם המיניים ותשוקתם החבלנית.
במסגרת הדיון הציבורי בהצעה רווח השימוש במושג "סירוס כימי". יתכן שהשימוש במושג השגוי והמטעה הזה הוא הגורם להתנגדותם התמוהה של אחדים מהחכ"ים להצעה, ביניהם בולטת התנגדותה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ', יו"ר היוצאת של הוועדה לשלום הילד, שהביעה התנגדות חריפה להצעת החוק וטענה כי אין זה מן הראוי שחברה דמוקרטית ונאורה תשתמש באמצעי ממין זה שיש בו משום הטלת מום בגופו של אדם.
מפתה מאוד לשאול את המתנגדים האם היו אוחזים בהתנגדותם גם במחיר פגיעה בילדיהם הקטנים. אך כיוון ששאלה כזאת איננה הוגנת, וכיוון שהמחוקק צריך לשים לנגד עיניו את טובת כלל הציבור ולא רק את שלומם וביטחונם של ילדיו הפרטיים, אציין עובדות אחדות שבגינן אני תומכת בכל לבי בהצעה.
א) השימוש במונח "סירוס" מטעה משום ש"סירוס" הוא פעולה בלתי הפיכה של הטלת מום. במקרה שלפנינו אין מדובר בהטלת מום אלא בטיפול תרופתי שאותו ניתן להפסיק בכל רגע נתון מבלי שיהיו לדבר השלכות כלשהן על בריאותו של המטופל.
ב) על-פי הצעת החוק הטיפול לא ייכפה על עברייני המין אלא יוצג לפניהם כאפשרות שהם יכולים לבחור בה. כיוון שכך הרי שכל הדיבורים על "אמצעי ענישה שמזכירים משטרים אפלים" אינם אלא דברי הבל דמגוגי, שתכליתו להציג את מי שמשמיע אותו כנציגה הבלעדי של הנאורות.
ג) מטבע הדברים אלו מבין הפדופילים שיבחרו במסלול הטיפולי הם אותם עבריינים המסוגלים להכיר ולו במידה מסוימת במפלצתיות של מעשיהם. בעיני הגברים הללו משיכתם המינית לילדים היא בגדר יצר שאינו בר כיבוש, אלא שהם מבקשים להיעזר בטיפול תרופתי על-מנת להיות מסוגלים לכבוש את יצרם המסוכן.
האם אין זה אך מתבקש שהחברה תגיש להם את העזרה שהם מעוניינים בה? כיצד בכלל ניתן לתאר טיפול כזה כ"בלתי הומני"? לא אעמיד פנים ואטען שטובתם של האנסים הפדופילים היא שעומדת לנגד עיני, וברור שאיננה מהווה גורם מכריע בתמיכתי בהצעת החוק. אודה ולא אבוש שכמו בקרב רוב הציבור גם בי מקנן אותו צורך להביא סבל על אלו שגרמו לילדים סבל נוראי וארוך טווח. אלא שהשימוש בטיפול תרופתי איננו גורם סבל - ההפך הוא הנכון, הוא מפחית את סבלם של אלה המודעים לזוועתיות של יצרם - וכיוון שכך אין לראות בהצעת החוק הנדונה ביטוי של השאיפה הטבעית לנקם.
יתר על כן: כיוון שיש להביא בחשבון מתן ביטוי בחוק להקלה מסוימת בעונשם של עבריינים שיבחרו במסלול הטיפולי, תומכיה של הצעת החוק צריכים להיות מוכנים לוותר על שאיפתם הטבעית לראות עבריינים מסוג זה נרקבים במתקני הכליאה.
ד) על-פי אינספור מחקרים בארץ ובעולם פדופילים מורשעים הם עבריינים מועדים, וברוב מוחלט של המקרים הם יחזרו לפשוע בקורבנותיהם, בילדים, לאחר שחרורם מהכלא. אין לטעות, פדופיל ששוחרר מהכלא הוא בגדר פצצה מתקתקת, ונטרול הפצצה יכול להתבצע עקרונית לפחות, באחת משתי דרכים: טיפול תרופתי או כליאה לכל החיים.
כל מה שנותר לנו להחליט הוא איזו משתי האפשרויות נראית בעינינו הומנית יותר. אלא שבעודנו מהרהרים והופכים בסוגייה עקרונית זו חשוב לזכור ששום עבריין מין בישראל לא מרצה עונש של מאסר עולם. החוק שלנו לא מאפשר זאת.