שכלתנות לא תמיד עולה בקנה אחד עם אומץ. מדינאות - יש בה מידה לא מבוטלת של הימור. דריכה במקום היא בעצם נסיגה, חזון מכוון לאופקים רחוקים. פתרון הבעיה הפלשתינית דורשת סימביוזה של כולם, ובראש וראשונה ראייה נכונה של החלופה הגרועה מכול.
לא מכבר פרסמתי מאמר באתר זה על חלומות להשיג את ה"בלתי אפשרי". הכוונה היתה לא רק לחלומות של יחידים, אלא גם של יחידי סגולה, של חולמים גדולים. הבאתי אמירה שמיוחסת לנשיא הראשון של מדינת ישראל, הפרופסור חיים ויצמן, שלפיה תיאודור הרצל היה אדם נאיבי. שכן אילו ידע באלה קשיים כרוך החלום שלו על מדינה יהודית היה מוותר.
הסופר ג'ורג' ברנארד שו כתב:Imagination is the beginning of creation .you imagine what you desire. You will what you imagine and at last you create what you will.
בתרגום חופשי: הדמיון הוא ההתחלה של היצירה. אתה מדמיין לעצמך למה שאתה שואף. אתה רוצה מה שאתה מדמיין ולבסוף אתה יוצר את מה שאתה רוצה" (motivational quotes- motivateg Com).
בכתבה שפרסמה מזל מועלם בהארץ (08.11.2007) מדווחת הכתבת כי "ככול שרף הציפיות מאנאפוליס עולה, (שר הביטחון) ברק דווקא שלם עם הקו הספקני שבחר להוביל. היא מצטטת את שר הביטחון אהוד ברק כפי שהתבטא באוזני חבריו למפלגה, כי הוא "מודע למחירים (שהוא עלול לשלם על עמדתו) אבל באמת לא מדובר פה בשיקולים פוליטיים...זה ענייני לחלוטין." אהוד ברק הוא אדם חכם ומבריק, חייל נועז, שר ביטחון שאפשר לסמוך עליו ואסטרטג מעולה. כל אלה עדיין לא עושים אדם למדינאי. מדינאי,ובייחוד מדינאי גדול, נמדד לא רק במחשבה תחילה אלא בעיקר במעשים לאחר מכן. גם פוליטיים וגם ענייניים.
ייאמר: פוליטיקה היא עניינית מאוד. אצל פוליטיקאים גדולים היא עשויה להיות עניינית לגבי גורל המדינה. אם מדיניות מצליחה, את הקרדיט מקבל המנהיג, שהוא פוליטיקאי. וזה לא רק אצלנו ככה אלא בכל העולם. הבעיה היא כאשר פוליטיקאי עסוק רק בשמירה על מעמדו או כיסאו, או אז זה ענייני רק להישרדותו. לכמה זמן, זאת שאלה אחרת.
גם ספקנות היא דבר חיובי אצל כל אחד ואחד מאיתנו ועל אחת כמה וכמה אצל אנשים ברמת העשייה הלאומית. אבל ספקנות עלולה להיות גורם מכרסם, בייחוד כאשר היא הופכת משיקול אחד מיני רבים לשיקול דומיננטי. מנהיג, או מי שמתיימר להנהיג, חייב לדעת להכריע, לאחר ספקות שלו עצמו וספקות שנוסכים בו היועצים למיניהם, ביטחוניים, מודיעיניים, מדיניים וכיו"ב. ישיבה על הגדר היא טובה לזמן מה, אבל לא לאורך ימים.
הסיסמה those who dare- win בתרגום חופשי: "האמיצים מנצחים" מיוחסת לטייס האגדי, מחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה-סנט אכזופרי. התבטאות דומה נמצאת בדברים של תדי רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב ואחד המדינאים הגדולים והנועזים במאה ה-19 (על שמו נקרא teddy bear). היא הפכה למנטרה.
דוד בן-גוריון קיבל הרבה עצות לפני הכרעתו להכריז על הקמת המדינה, רבות מהן אזהרות מפני הצעד שהוא עומד לנקוט. גם בו כרסמו ספקות, אבל הוא הכריע. ככה קמה המדינה.
וינסטון צ'רצ'יל, מנהיגה של בריטניה בתקופה הקריטית ביותר לגורלה ולגורל העולם החופשי, היה נחוש להילחם, כאי מוקף אימפריה נאצית אדירה, ובהישרדותו או בנפילתו של האי הזה תלוי היה גורל העולם החופשי למשך שנות דור. צ'רצ'יל הימר וניצח. הוא שהביא להתערבותה של ארה"ב בהכרעת הכף במלחמת העולם השנייה. התקפת היפנים על פרל הארבור, היתה עילה טובה לנשיא רוזוולט להכריז מלחמה על הציר הנאצי-פשיסטי.
צ'ארלס דה גול מנהיגם של השמרנים הצרפתיים ומגן נחרץ על המשך השליטה על המושבות הצרפתיות מעבר לים, החליט לצאת מאלג'יריה. זאת גם כאשר הסכנה נשקפה לא רק לעתיד הרפובליקה אלא לגורלו שלו, לחייו. ככה נוהג מנהיג. אין לו המותרות להיות ספקן מתמיד. אלה רק כמה דוגמאות.
הרע במיעוטו
הצלחה מסוימת של כנס אנאפוליס, או למצער - העדר כישלון היא כמו הארכת חיי המצבר להתנעת תהליך השלום. לפני כמה ימים ראיתי סרט בדיוני, בכיכובו של ואל קימר בשם "הכוכב האדום". הסרט הוא על משלחת שממריאה מספינת האם בחלל לחפש אותות חיים במאדים. הסוף הוא שחבריו של קימר נספים, לאחר שגילו שקיים חמצן בכוכב הלכת ואילו הוא בשארית כוחותיו ובהנחיית אהובתו, מפקדת חללית- האם, מגיע לחללית "קוסמוס" שבה הוא אמור להמריא לחללית הבסיס. הוא מגלה שהמצבר ריק. כאשר הוא נמצא על סף של ייאוש, הוא מדווח את הבשורה הטובה שגילו סימני חיים במאדים ואת הבשורה הרעה, שהוא לא יכול להמריא. בכול זאת השאיפה האדירה לחזור לאהובתו, הדחף הבלתי נלאה להישאר בחיים שלו, תושייה ויכולת מביאים אותו לייצר מחומר דליק זיקוקים שמפעילים את המצבר, והוא ממריא.
מוסר ההשכל הוא - תקווה. היא המצבר ואסור לאבד אותה. במקרה שלנו, לא זו בלבד שאסור למצבר המדיני להיות על סף ההתרוקנות אלא שיש להתניע את המנוע כדי להגביר את עוצמתו. השלום, כפי שכבר נטחן פעמים רבות היא האסטרטגיה הגדולה שלנו, שלום עם ביטחון. ישראל מספיק בטוחה כדי לעשות צעדים נועזים. השלום חשוב לנו לא פחות, ואולי הרבה יותר, מאשר לפלשתינים.
יתרה מזאת, ביטחוננו ורווחתנו תלויים לא מעט בביטחונם וברווחתם של שכננו. פתרון יצירתי יכול להיות גם מעין שביתת נשק לתקופה מוגבלת, "שביתת נשק" שבמסגרתה יש קח ותן, בהבדל אחד. הפלשתינים הם לא במצב שלנו. בראש וראשונה מפני שהקלפים הגדולים - השטחים - בידינו. משום כך מנת ה"תן" צריכה להיות גדולה יותר מאשר מנת ה"קח".
אם תשאלו אותי מה עומד בראש סולם האתגרים החיוניים והקיומיים של מדינת ישראל, אומר בלי היסוס: לא אתגר הגרעין האירני. בראש הסכנות שנשקפות למדינה היא התפוררות פנימית. שני פנים לה. אחת חינוכית-חברתית-כלכלית-מדעית. חייבים במשך הזמן להפנות מיליארדים מתקציב הביטחון למערכות החינוך, ביטחון הפנים ואכיפת החוק, מערכת הבריאות, המדע והטכנולוגיה. ללא עירוי זה אנו נתדרדר בכול התחומים ומדינת ישראל תיהפך למדינה "שטוב לבוא ממנה"- כפי שהתבטא פעם יהודי אמריקני. הפנים האחרים הם שמדינה זאת לא תהיה יהודית, בין שתספח את השטחים ובין כאשר השטחים יסתפחו אליה. פעם הגנרל שלנו היה "אין ברירה" היום הוא "ברירת המחדל".
זהו האופק - אדוני שר הביטחון, ובאמתחתך מאגר של תבונה, תושייה ועוז לדחוף את המפנה המיוחל.