בימים אלה מציינים מלאת תשעים שנה להצהרת בלפור - מכתב ה"תמיכה בשאיפות היהודיות-ציוניות", חתום בידי שר החוץ הבריטי דאז, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אל העם היהודי. נאמר בו כי "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו".
באותה שנה, 1917, כבשה בריטניה את ארץ-ישראל מידי הטורקים, נעזרת במידע מודיעיני שסיפק לה אירגון ניל"י האגדי (נא לא לערבב עם ניל"י המושחתת של הגביר הירשזון), והחלו שלושים שנות המנדט. מה שהחל בהתחייבות שרוממה נפש כל יהודי, נתגלה כמפח-נפש, כהפרת התחייבות מתמדת, שאילצה את היישוב היהודי על אירגוני המחתרת שלו, לקחת גורלו בידיו כדי שהכתוב בהצהרת בלפור יתגשם.
הבריטים - דמוקרטים דגולים, אנשי סדר ושקט - הפרו בהתמדה את התחייבותם לעם היהודי. הצהרת בלפור נשארה על הנייר. בפועל היה צריך להיאבק בשלטון הזר, לשלם מחיר דמים, כולל 12 עולי-גרדום אלמותיים, כדי שייכון הבית הלאומי המובטח.
אבל מה כי נלין על הבריטים מפירי התחייבויות? גם העם היהודי מפר התחייבות. הפרותיו חמורות יותר. העם היהודי הוא מפר התחייבויות סידרתי - כלפי... עצמו בראש וראשונה, וזה קורה בבית הלאומי שנקרא מדינת ישראל.
קחו למשל את שדרות והנגב המערבי. זה שבע שנים שלא פוסק ירי הטילים והמרגמות לעבר אזור זה. ראשי ממשלות ישראל ושרי הביטחון חוזרים ומצהירים "נגדע את זרוע המחבלים", "נביא שקט ורוגע לתושבי שדרות" - ובפועל הירי נמשך. כי מליה של ישראל איננה מילה.
סמוך לשם שגשגה פעם התיישבות מפוארת - גוש קטיף. "דין נצרים כדין תל אביב" - הכריז ראש הממשלה שרון, "אבי ההתיישבות", וכעבור שנתיים עקר בעריצות את נצרים ועוד 20 יישובים. כי מילה של ישראל איננה מילה.
מאז קום המדינה מדברות משלות ישראל על הצורך בפיתוח הנגב והגליל. בפועל - אנו עדים, במיוחד בעת האחרונה, להגירה שלילית מתמדת מן הפריפריה הצפונית והדרומית אל המרכז. כי מילה של ישראל איננה מילה.
מדברים אצלנו גבוהה-גבוהה על מערכת החינוך, על "ישראל אור לגויים", על דור העתיד שיש להשקיע בו את המרב. בפועל - ולא רק בגלל השביתה השלומיאלית הנמשכת כמעט חודש ימים בתיכוניים ובאוניברסיטאות - החינוך אצלנו בשפל, האלימות והבריונות משתוללות, הבורות חוגגת, טובי המוחות בורחים למערב. בישראל ההתחייבות לחינוך מופרת בהתמדה. כי מילה של ישראל איננה מילה.
שני חוקים היסטוריים חוקקה כנסת ישראל לפני שנים והם מקובעים כך שכמעט אין יכולת לשנותם: חוק יסוד: ירושלים וחוק רמת הגולן. ומה מתרחש לנגד עינינו ככל שקרב והולך מועד אנאפוליס? ממשלת ישראל הנוכחית מתעלמת מחקיקת הכנסת ומוכנה להניח את שתי הטריטוריות הללו כסחורה עוברת לסוחר על שולחן המו"מ. פירוש הדבר: נכונות לחלוקת ירושלים מחדש ולמסירת הגולן לסורים. כי מילה של ישראל איננה מילה.
הן ברמאללה ובדמשק והן בכל אתר ואתר רואים כי חקיקת הכנסת כמוה כחריתה על קרח. הכול אצלנו נזיל ולא סופי, הכול ניתן לשינוי בהתאם לרוח הנושבת בחלונות הגבוהים וללחצים מבית ומחוץ. כי מילה של ישראל איננה מילה.
ישראל זו, שמפירה התחייבויותיה לעצמה, מצטיירת כמדינה עלובה בעיני אויביה. זוהי ישראל לחיצה, שהכל ניתן לחלץ מידיה, בסבלנות ובעיקשות שהערבים ניחנו בהן. זוהי ישראל שמתכווצת לגוש דן, לטריטוריה המשתרעת בין גדרה לחדרה, ומביאה על עצמה בהבל פה של ראשיה הנבחרים את אסונה.
תשעים שנה חלפו מאז רגעי התרוממות-הרוח בעולם היהודי של הצהרת בלפור, ימי השפל שבאו לאחריהם והשיא של הקמת המדינה בתש"ח. לפני ארבעים שנה זכה העם היהודי לשיא נוסף, כאשר שוחררו ירושלים וחבלי המולדת ההיסטוריים ביש"ע. והנה שוב אנו נמצאים בנקודת שפל, שגלומה בה סכנה מוחשית לעתיד הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל.
ההליכה לאנאפוליס, תחת הנהגה חלשה שמברברת בצחצחות-לשון בנוסח "יש לנו פרטנר" ו"עכשיו זה הזמן" - לעומת אותו פרטנר, חלש ככל שיהיה, שעומד על שלו ואינו מסתיר כבר בשלב זה את כוונותיו האמיתיות (התחזית: השתלטות החמאס גם על יו"ש והמשך המאבק הבלתי מתפשר בישראל) - מלמדת, שלא לשלום מועדות פני המזרח-התיכון כי אם למאבק על עתיד ישראל, מאבק אלים, קשה ועקוב מדם.
במו ידינו ובהבל פינו אנחנו מביאים על עצמנו מצב אובדני זה. כי מילה של ישראל איננה מילה.