כאשר בוחנים את מערכת היחסים בין מדינות בעת החדשה ניתן, בקלות יחסית, להבחין בעובדה ייחודית אחת: פעמים רבות נקבעת מהות היחסים בעקבות ה"כימיה" האישית הנוצרת בין המנהיגים. "כימיה" בהקשר הזה יכולה לנוע בטווח האמוציות שבין סימפטיה, חיבה עמוקה, או שפה משותפת והבנה, לבין סלידה ותיעוב שאי אפשר לגשר ביניהם. "כימיה" מן הסוג החיובי - בין שני "איכרים מחוספסים" בעלי תכונות דומות, ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, ונשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון- הייתה אחד היסודות המוצקים ביותר במערכת היחסים הטובה, היציבה ורבת השנים שהחלה להתפתח בימי כהונתם בין שתי המדינות .
כדי להבין מדוע נוצר הקשר הטוב בין שני האישים ראוי לספר, מעט, על הרקע המשפחתי שלהם. לוי אשכול (שקולניק) נולד בשנת 1895 באוקראינה, בכפר אוראטובו, שהיה חלק מהאימפריה הרוסית. אביו יוסף היה מנהל משק חקלאי זעיר. אשכול למד בחדר ובגימנסיה בוילנה, וכבר בנעוריו הצטרף לתנועה ציונית פוליטית: צעירי ציון. בהיותו בן 18 עלה אשכול לארץ ישראל. שנים מספר עבד כפועל חקלאי וכשומר, בפתח תקוה ובראשון לציון. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. לאחר מכן היה בין מייסדי דגניה.
לינדון ג'ונסון גם הוא היה "איש אדמה ועבודה". הוא נולד ב-1908 בעיירה כפרית-חקלאית ענייה בטקסס. עם סיום לימודיו התיכוניים יצא לשוק העבודה. התפקיד הראשון שמילא, כדי שיאפשר לו לממן את לימודיו בקולג' למורים - היה מפעיל מעלית. מתחילת דרכו בקולג' אהב ג'ונסון להיות מעורב בוויכוחים פומביים. השנה הראשונה לעבודתו בהוראה הייתה כמורה של כיתת ילדים מכסיקנים. את השנה הזו שבה נחשף לראשונה למצוקות הקיום החמורות לא שכח מעולם. העובדה כי לעניים הללו לא ניתנה הזדמנות שווה הכתיבה רבים ממהלכיו בעתיד שנועדו לפתוח את הדלתות, וההזדמנויות, גם בפני המקופחים.
כאשר נפגשו השניים לראשונה היה ג'ונסון, נשיא ארה"ב, אדם בשל בן 56, ואשכול ראש ממשלת ישראל, בוגר מג'ונסון ב-13 שנה. הפגישה התקיימה בבית הלבן. נכון שהאנגלית של אשכול לא הייתה מן המעלה הראשונה אבל הוא היה "איש של אנשים", בעל חוש הומור, שידע גם לצחוק על עצמו. כבר מתחילת המפגש הראשון הסתבר למשתתפים כי יש לשניים "כימיה" טובה ושפה "איכרית" משותפת.
הקשר האישי הטוב הזה הוליד, מאוחר יותר, מחווה יוצאת דופן של כבוד מצידו של ג'ונסון. לקראת פגישתם הבאה, בינואר 1968, הזמין נשיא ארה"ב את אשכול ופמלייתו להתארח בחוותו הפרטית בטקסס. פרט לדיפלומטים שנלוו לאשכול היה אחד מחברי הצוות הישראלי, האלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר, עטור התהילה של הניצחון האווירי המוחץ בפתיחת מלחמת ששת הימים. לכאורה הובא הוד בתור "המומחה האווירי" כיוון שעל הפרק עמדה בקשת ישראל לרכוש מארה"ב 50 מטוסי פאנטום. בפועל היה הוד, יליד דגניה, איש אמונו הצבאי של אשכול.
לקראת הפגישה, בעקבות שיחות הכנה של הנרי קיסינג'ר עם יצחק רבין, השגריר הישראלי בארה"ב באותם ימים, הכינו אנשי מחלקת המדינה מסמך תדרוך לנשיא. בניגוד למפגש הראשון בין ג'ונסון לאשכול שבו הועלתה לדיון קצר ביותר שאלת היכולת הגרעינית של ישראל, הפעם היה סדר היום ברור, ממוקד, ו"אטומי" לחלוטין. תוכנו של המסמך הזה - שהוגדר בכותרת "סודי ביותר/רגיש" שוחרר לידיעת הציבור רק כעבור 30 שנה ב-1997. על-פי המסמך האמריקני ביקש רבין לדעת, לפני שהנושא יידון בהרחבה, אם ההתחייבויות הבאות יספקו את המימשל: ישראל לא תהפוך ל"מדינה גרעינית" ;
ישראל תשקול את הצטרפותה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני.
בצמוד לכל אחד מן הנושאים "הגרעיניים" הוצג בפני ג'ונסון מסמך מפורט שכלל את הערכת מחלקת המדינה על משמעות הנושאים שהעלה רבין, לפי הפירוט הבא: ישראל לא תהפוך ל"מדינה גרעינית". הישראלים הבטיחו - נכתב במסמך, כי אם תיענה בקשתם לאספקת מטוסי הפאנטום הם מוכנים להתחייב ש"ישראל לא תהיה הראשונה להציג ו/או להכניס (Introduce ) כלי נשק גרעיניים למזרח התיכון". אנחנו ביקשנו שהמונח יהיה Posses במובן זה ש"בבעלות" ישראל לא יהיו כלי נשק גרעיניים. במקום לקבל את עמדתנו, נכתב עוד במסמך הייתה תשובתו של רבין כי ישראל מעדיפה להישאר במסגרת ההגדרה ש"ישראל לא תהפוך למדינה גרעינית".
בנושא הצטרפות ישראל לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. שאלת המפתח בהקשר זה - נכתב במסמך ההכנה, היא שהישראלים מבקשים שתהייה אבחנה ברורה בין מדינה המצויה ב"מצב של נשק-גרעיני" לבין מדינה המצויה ב"מצב לא-גרעיני". בעת הדיון המקדמי הובהר כי משמעות ההגדרה הראשונה היא "מדינה שייצרה וגם פוצצה נשק גרעיני או שביצעה ניסוי גרעיני לפני 1 בינואר 1967". האמנה, נכתב במסמך, משאירה באורח מכוון ובעמימות את מעמדה של ישראל.
הסיבות לניסוח שהציע רבין לא ברורות לנו - נכתב עוד במסמך האמריקני שהוכן בעבור ג'ונסון. כאשר שאלנו אותו איך יכולה מדינה להפוך ל"מדינה גרעינית" מבלי שיהיה בידיה נשק גרעיני הוא השיב במלים פשוטות: "כך אנחנו מעדיפים".
כל ההגדרות המילוליות האלה, נכתב במסמך הינן עמומות. לא יהיה זה מעשי מצידנו לנסות ולכפות על ישראל לקבל את ההגדרות שלנו. עלינו לחתור לכך שישראל תתחייב בפני ארה"ב שמעמדה הגרעיני לא יהפוך להיות "גורם ידוע" שרק יסבך יותר את הסיטואציה הישראלית-ערבית.
ההמלצה בשורה התחתונה של המסמך אמרה כך: עלינו להבהיר לישראל כי עליה להתחייב בפנינו להמשיך להיות "מדינה במצב לא-גרעיני" כפי שמוגדר באמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. ההגדרה באמנה אומרת שלמדינה החתומה על האמנה "אסור לקבל נשק גרעיני, לייצר נשק גרעיני, או לרכוש נשק גרעיני או כל מתקן גרעיני".
הפגישה הידידותית בחווה הנשיאותית עלתה יפה. סל הקניות של אשכול התמלא ב-30 סקייהוקים ובפריטי נשק נוספים ואף הובעה הסכמה עקרונית לבדוק את אפשרות העברתם לישראל של 50 מטוסי פאנטום מתוך ה-250 שביקשה ישראל.
מי שסייע בעקיפין להערכה כי בידי ישראל קיימת יכולת גרעינית היה מדען הגרעין היהודי הנודע, פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, וידיד קרוב של ישראל. אדוארד טלר נולד ב-1908 בבודפשט שהייתה אז עיר חשובה בממלכה האוסטרו-הונגרית. כבר מתחילת דרכו ניכרה בו יכולת חשיבתית יוצרת בעיקר בתחום המדעים המדויקים. כדי שיוכל להתפתח בתחום המדעי עבר טלר ללמוד באוניברסיטת קרלסרואה שבה זכה לתואר בהנדסה כימית. את הדוקטורט שלו בפיזיקה קיבל באוניברסיטת לייפציג. ב-1934, בסיוע מילגה מ"קרן ההצלה היהודית", עבר לעבוד במחיצתו של מדען האטום הנודע נילס בוהר בקופנהאגן. ב-1935, בהמלצתו של בוהר, הוזמן טלר לשמש פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת וושינגטון בארה"ב ושמו יצא לתהילה כמדען גרעין מבריק. התוצאה שהובילה את מהלך חייו החשוב ביותר לא איחרה לבוא. ב-1942 הוזמן טלר להשתתף בסמינר "רעיוני" בנושא "האפשרויות הטמונות בביקוע האטום" בניהולו של פרופ' רוברט אופנהיימר באוניברסיטת ברקלי. הסמינר הזה ומשתתפיו היוו לימים את הגרעין שממנו התפתח "פרויקט מנהטן" במעבדות ב"לוס אלאמוס".
שבועות מספר לפני שהצטרף לסמינר של אופנהיימר נפגש טלר עם ידידו הפיזיקאי האיטלקי הנודע אנריקו פרמי ל"דיון חברי" בשאלת ההיתכנות של פיתוח נשק אטומי. תוך כדי השיחה שעסקה בעולמות התיאורטיים של האטום אמר פרמי, ממש כבדרך אגב, כי נראה לו שיתכן שנשק גרעיני המבוסס על היתוך גרעיני יכול להיות הרבה יותר יעיל מאשר נשק המבוסס על ביקוע הגרעין האטומי. טלר "נדלק" על הרעיון ומאותו מועד ואילך בעצם השתנה מסלול חייו: האטום "הרגיל" - אף כי עדיין לא הגיע לכלל פצצה מבצעית- החל כמעט לשעמם אותו. מוחו הגאוני החל לעסוק, יותר ויותר, באפשרויות המדהימות הטמונות בהיתוך מימני. את רעיונותיו המהפכניים העלה לדיון כבר במסגרת הסמינר של אופנהיימר. העובדה שטלר "דחף" לעיסוק בתחום ההיתוך במקום הביקוע יצרה הרבה מאד מתחים בינו לבין אופנהיימר שהיה נחוש בדעתו כי, ראשית לכל, יש להשלים את פרויקט ביקוע האטום ולהגיע לייצור פצצה. מתח נוסף בצוות היחיד במינו מבחינת הרמה המדעית של החברים בו תרמה תכונה "מפריעה" ויוצאת דופן של טלר. כאשר ביקש להתרכז נהג לשבת ליד הפסנתר - ולנגן. והוא ניגן והתרכז בשעות היום ובשעות הלילה. הנגינה הבלתי פוסקת הזו "עלתה לנו על העצבים" סיפר לימים אחד מחברי הצוות. ב-1946, לאחר הפיצוץ האטומי הראשון בתולדות האנושות, החל להיקלט בהכרתם של מדעני הגרעין המובילים בארה"ב הפוטנציאל המרתק המצוי בפיתוח פצצת מימן והנושא בהובלתו של טלר קיבל תאוצה.
לאחר הפיצוץ האטומי הראשון של בריה"מ ב-1949 - בעקבות מידע מדויק שהעביר לבריה"מ המרגל "המושתל" קלאוס פוקס שהיה אחד מחברי צוות הפיתוח האטומי, מידע שכלל שרטוטים של פצצת האטום שהוטל על הירושימה- הורה הנשיא טרומן על "מבצע חירום" לפיתוח פצצת מימן, כדי "להבטיח את המשך העליונות האמריקנית" על פני בריה"מ. הלחץ הנשיאותי פעל היטב. כבר ב-1950 החלו העבודות המעשיות ופצצת המימן - הפצצה הנוראה ביותר בתולדות האנושות - יצאה לדרך. הדרך הזו הובילה לניתוק בין טלר לבין "לוס אלאמוס". בעקבות החלטת טרומן מצא טלר את ביתו המדעי במעבדה הלאומית "לורנס ליברמור" המתחרה הגדולה של מעבדות "לוס אלאמוס" ולימים אף הפך למנהלה. ממעבדה זו גם יצאה בשורת פצצת המימן.
הקשר הראשון של טלר עם נציג של המימסד המדעי-גרעיני הישראלי נוצר ב-1964 כאשר טלר נפגש עם פרופ' יובל נאמן, אז פיסיקאי גרעין נודע, ששהה בארה"ב בשבתון. השניים מצאו שפה משותפת, גם מדעית וגם אישית. טלר פתח בפני נאמן את שערי המעבדה הלאומית היוקרתית "לורנס ליברמור" ואיפשר לו להרצות בפני מדעניה. בשובו לישראל סיפר נאמן לאשכול על טלר ורעיונותיו. תוך זמן קצר הוזמן טלר לישראל. הוא נפגש עם אשכול, עם לא מעט מדענים בוועדה לאנרגיה אטומית וגם עם מובילים במימסד הביטחוני. במהלך השנים, גם לאחר שיצא שמו בעולם כממציא "נשק יום הדין", ביקר טלר בישראל לא מעט פעמים. טלר מעולם לא שאל ועל כן גם לא קיבל תשובה על השאלה שהעסיקה את כל העולם: האם באמת יש בידי ישראל נשק גרעיני ואמצעים - טילים או מטוסים - להוביל אותו אל מטרות אויב. אבל טלר לא היה צריך לשאול. בתור מומחה בתחום ומדען בעל אינטליגנציה יוצאת דופן, הוא היה משוכנע - ולא הסתיר את דעתו - שהתשובה חיובית. בשיחות שהיו לו עם בכירי המדענים בוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב אמר טלר: "לישראל יש נשק גרעיני. אבל גם יש להם מספיק שכל לסמוך על היעילות והדיוק של המחקר שלהם ולא לבצע ניסוי גרעיני. הם ידעו שניסוי יסבך אותם בצרות צרורות".
אם חשף טלר את כל סודותיו המימניים בפני עמיתיו הישראלים אם לא - זאת לא ידוע בוודאות עד היום. אך כעבור שנים התפרסם בתקשורת העולמית כי על-פי המידע המצוי בידי מומחים אמריקניים, יש בידי ישראל גם פצצות הבנויות על הליך של היתוך מימני. בין אם נכוניים הדברים ובין אם לא - האמת בתחום זה שמורה מכל משמר. אך דבר אחד ידוע: מדענים ישראלים רבים חקרו את התחום האטומי ואף השיגו בו הישגים שתהילתם הלכה לפניהם בכל העולם. אבל כמו רבים וטובים ממדעני האטום בעולם גם הישראלים המסוקרנים לא הסתפקו בנתיב האטומי בלבד. גם הם ביקשו, כפי שפורסם לא אחת בעולם, לדעת את פשר החידה שבסוף נתיב המסתורין האטומי "הרגיל".
אם אכן הגיעו מדעני ישראל, כפי שפורסם, אל פתח "העולם החדש" המימני הזה ואף נכנסו לתוכו - על כך אין תשובה חד-משמעית. אבל ההערכה הרווחת בעולם המדעי היא שהתשובה לשאלה זו חיובית. דוגמה להערכה כזו ניתן למצוא, למשל, במחקר "Holy of Holies" (קודש הקודשים) שפרסם החוקר Warner d. Farr מהמרכז למניעת הפצת נשק גרעיני של חיל האוויר האמריקני. בסיומו של המחקר נמסרים פרטים, חשבונאיים משהו, על התפתחות ארסנל הפצצות והטילים של ישראל משנת 1967 עד 1997. בסוף הרשימה, בהצנעה מסוימת, כאילו בדרך אגב, כתוב: בידי ישראל 400 פצצות "תרמו-נוקלאריות ואטומיות" הניתנות לשיגור.
"תרמו-נוקלאריות" פירושו: פצצות המבוססות על הליך ההיתוך המימני, או, בלשון העם: פצצות מימן. הפצצות שהן, כיום, הנשק הנורא ביותר בתולדות האדם שגם המעצמות הגדולות כבר אינן משתמשות בו. מרוב פחד. פחד שהמשך הפיתוח והניסויים יביאו לכך שהגזע האנושי ייכחד מעל פני האדמה.
הערכתו של טלר באשר ליכולתה הגרעינית של ישראל הובאה לידיעתו של קארל דוקאט, מי שהיה סגן המנהל לענייני מדע וטכנולוגיה ב-CIA שהעביר את המידע אל הממונה עליו, ראש סוכנות הביון באותם ימים ריצ'ארד הלמס. הלמס דיווח לנשיא ג'ונסון. בעקבות ההערכה של טלר ומידע שהגיע ממקורות ביון אחרים, פרסמה סוכנות הביון המרכזית זמן לא רב לפני פגישת אשכול-ג'ונסון הערכת מודיעין לאומית (כפי שנכתב בספרו של אבנר כהן "ישראל והפצצה") ובה מקובעת ההערכה ש"ישראל כבר ייצרה את רכיבי הפצצה הגרעינית שלה ויידרשו לה 6-8 שבועות להרכיב פצצה".