בעיני, אהרן ברק הוא פארש

אני לא משפטן, ולכן ההדר והטרמינולוגיה המשפטית המזויפת לא מחייבים אותי. אני גם לא פוליטיקאי, שפיו ולבו מסוכסכים, בגין אי התאמה בין הרהור לדיבור. אני אזרח פשוט במדינה דמוקרטית. וככזה, אני מרשה לעצמי לדבר ולכתוב בלי פילטרים. בעיני, הנשיא לשעבר של ביהמ"ש העליון, אהרן ברק הוא פארש. יתרה מכך, דעתי לא נוחה מהערצה שמורעפת עליו מכל הכיוונים. ההערצה הזו, מעוררת בי הרהורים נוגים בנושא הפסיכולוגיה של העדר. על מה ולמה? במבחן התוצאה, אהרן ברק כמי שהנהיג (לשעבר) את המערכת, הוא כישלון קולוסאלי מוכח. וכשאני אומר ב"מבחן התוצאה", אני מתכוון לעובדה שאין עליה מחלוקת: בהנהגתו, ביהמ"ש התדרדר בכל סקרי האמינות. כל השאר, זה קשקוש של חנפנים או אינטרסנטים. בית המשפט עליון שהציבור לא מאמין לו, הוא פיקציה מוסרית כפייתית. לפי הסקרים, אילו ניתנה לציבור הזכות לבחור - אהרן ברק מזמן היה נבעט לחברים שלו באוניברסיטת "יל". עכשיו הוא מתנפל על שר המשפטים שרוצה לחולל רפורמות. יכול להיות שאני לא ממש מבין את כל האינטרסים שעומדים מאחורי הכוונות האמיתיות של פרידמן. אבל הזכות המוסרית של ברק (וביניש) להגדיר את המחלוקת בין השר לבג"צ כ"שבר אמון", היא חוצפה. מדוע השר צריך להתרגש מאובדן האמון של הקבוצה שמעולם לא התרגשה משחיקת האמון של בעלי הבית, האזרחים, כלפיהם?! שמענו גם את הטענה שביהמ"ש העליון הוא "מעוז הדמוקרטיה" ומגינן של הקבוצות החלשות מפני עריצות השלטון. גם זאת טענה מחוצפת. הערבים אולי יכולים לאשר אותה, אבל החרדים? המתנחלים? גירוש היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון, היה מעשה שלטוני אנטי דמוקרטי בעליל, בחסות ובתמיכת ביהמ"ש העליון. אני לא צריך את פרופ' מרדכי קרמניצר כדי להבין, שסילוק השרים ליברמן ובני אלון מהממשלה (כדי להשיג רוב) בשל התנגדותם לגירוש, היה מעשה אנטי דמוקרטי. "לשרון אסור היה לפטר ככה סתם, הוא לא דיקטטור", אמר קרמניצר ללונדון וקירשנבאום (06.06.04). דן מרידור היה יותר ישיר - הוא כיוון לשופטי העליון. לאותם מראיינים אמר: "אני חושב שפיטורי השרים היו דבר לא חוקתי ולא חוקי, והבג"צ בכל הכבוד, טעה כשאישר את המהלך הזה"... (31.03.05). על זה צריך להוסיף את העובדה שבתקופתו של ברק, הנפוטיזם שבר שיאים. יותר מדי פעמים שמעו אזרחי ישראל את נוסחת הכניסה: "חבר מביא חבר". נעילת הדלת מול אנשי איכות, גם היא מקוממת. הנימוק ששמענו מפי כבודו לפסילתה של פרופ' רות גביזון, הוא שערורייתי. "יש לה אג'נדה" הוא הסביר. למה, לו אין? לכל האחרים אין? כשעושים סיכום ביניים לפסיקות בג"צ, ניתן בקלות לזהות את האוריינטציה הפוליטית של המכהנים בו. אמירתה של הנשיאה ביניש לפיה "הזרוע השיפוטית היא הזרוע היחידה שחפה מאינטרס פוליטי", היא אמירה ריקה. תמיכת מפלגת העבודה במאבק נגד פרידמן, לא מחלישה את החשד הזה. להפך. גם חוסר השקיפות מקשה עלינו. באמריקה, שופט המועמד לכהונה הרמה בביהמ"ש העליון, נדרש להשיב על מאות שאלות, מול מצלמות הטלוויזיה. הציבור שומע, רואה ומתרשם. אצלנו הכול בשו-שו. אין אפילו פרוטוקולים, וזה מוכיח שאהרן ברק וחבריו, לא ממש גאים בדרך שבה הם כפו וכופים עלינו שופטים. ויש להם את החוצפה לצטט מדי פעם את השופט האמריקני ברנדייס שאמר: "חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש". מר ברק, שקיפות מתחילה מבית. אני בז לחנפנים שמתקוטטים על הזכות להתפלש בעפר רגליו. במיוחד טומי לפיד, האיש שהכתים את ביהמ"ש העליון במינויה של עדנה ארבל (מזוז: היא סימנה מטרות!). סלידתו מנישוק זקנים, לא ממש מפריעה לו לנשק (במובן המטפורי) את הנעליים של אהרן ברק. אני לא יודע איך תסתיים הקטטה בין השר פרידמן, לשופטי העליון. בינתיים, אני בטריבונה עם אוהדי ותומכי השר. ח"כ מיכאל איתן נותן לי תחושה שאני בטריבונה הנכונה. לא אתפלא אם מהטריבונה ממול, יהיה מי מהאדומים שיזרוק חזיז...