המסע המופלא, המתוחכם והנועז, של מדינת ישראל למימוש כוונתה ליצור לעצמה אופציית הגנה גרעינית התנהל, כבר מראשית שנות החמישים. היא נוהלה בידי צוותים של קציני איסוף מידע בכירים של מוסדות הביון הישראלים, בשילוב מדענים "תוצרת הארץ" שהכירו היטב את סודות הייצור של נשק גרעיני, תחת החסות של מוסדות דיפלומטיים רשמיים של המדינה ובשיתוף פעולה של הרבה יהודים טובים שמימנו חלק משמעותי מן המאמצים למנוע סכנת שואה שנייה לעם היהודי.
הפעילות הבלתי נלאית הזו הייתה באותן שנים "הסוד הכמוס ביותר" של ישראל, אך כדרכם של הרבה מבצעים חשאיים מן הסוג הזה גם מממלכת הסוד והסתר הזו דלף מידע שעיכב, ולעתים אף סיכל, את יכולתה הנחושה של ישראל לממש את המטרה העליונה הזו.
דליפות בלתי נמנעות, כנראה, חשפו שיטות פעולה ואף שמות של "גיבורי המערכה" שחלקם עדיין בין החיים. כמו, למשל, השר רפאל ("רפי המסריח") איתן ששנים רבות מחייו עסק במעשים שהחשאיות יפה להם ואשר בהגדרה המילונאית נקראים "ריגול". ההקשר הידוע ביותר שבעקבותיו נמנעת עד היום כניסתו של איתן לארה"ב הוא פרשת הפעלתו של ג'ונתן פולארד. אך זה לא היה "סיפור הריגול" הראשון. שמו של איתן נחשף, בדרך מקרה, כבר בתחילת שנות השישים, בהקשר של האופציה הגרעינית, באירוע שנחקר במשך שנים על-ידי ה-FBI ולימים נודע בכינוי "פרשת ניומ"ק" (NUMEC) ובעליה היהודי זלמן שפירו.
מי היה זלמן שפירו ומה הייתה התעלומה שאפפה את הקשרים של ישראל עם המפעל שלו שעסק בעיבוד חומרים גרעיניים?
זלמן שפירו נולד ב-1921 במדינת אוהיו למשפחתו של רב אורתודוקסי שמוצאו מליטא. כרבים מבני דורו היהודים שמוחם למד מינקותם להתמודד עם בעיות תלמודיות, גם הוא נמשך אל המדעים המדויקים. הוא התקבל לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת המחקר הראשונה והיוקרתית ביותר בארה"ב, שם השלים את לימודי התואר השני ואף זכה במילגה יוקרתית מטעם חברת הנפט "סטאנדרד אויל" שאיפשרה לו לממן את לימודיו עד שזכה לקבל דוקטורט בכימיה.
זה היה בשנת 1948. באווירה של תקומת העם היהודי וחזרתו למולדתו ההיסטורית, שהלהיבה אז את כל יהודי העולם, נעשה זלמן פעיל בהסתדרות ציוני אמריקה ובמסגרתה הצטרף אל אגודת דורשי הטכניון.
כמדען צעיר ומבריק מצא זלמן חיש קל עבודה בחברת הענק "ווסטינגהאוז" שהחלה להתמחות בתחום שבאותם ימים ניצב בחזית המדע העולמי - הקמת כורי כוח גרעיניים. כישרונותיו הבולטים והבנתו המדעית המפותחת הביאו את זלמן שפירו תוך פרק זמן קצר אל פסגת המאוויים של כל מדען בארה"ב של אותם ימים. הוא צורף לצוות שעסק בפיתוח הכור הגרעיני לצוללת האטומית הראשונה של ארה"ב ה"נאוטילוס".
ראש אותו צוות מדענים היה פרופ' אלווין רדקובסקי, יהודי גם הוא, שלימים עשה עלייה לישראל והשתלב במחקרי תחום הגרעין באוניברסיטאות בן-גוריון ותל אביב. עבודתו המעולה והייחודית של זלמן אף זיכתה אותו בעיטור המצוינות מטעם "ווסטינגהאוז".
אופיו היזמי של זלמן שפירו לא התיר לו להתמסר לתפקיד במעמד של שכיר, בכיר ככל שיהיה. על סמך כישרונו הייחודי האמין זלמן כי הדרך הנכונה להצליח בחיים היא לממש את החלום האמריקני האישי שלו. בשנת 1957 והוא בן 36 בלבד, הקים זלמן חברה פרטית שהתמקדה בתחום התמחותו הכימית: ייצור תחמוצת אורניום המשמשת דלק להפעלת כורי הכוח הגרעיניים המסחריים שפרחו ברחבי ארה"ב של אותם ימים כפטריות אחר הגשם. המפעל (Nuclear Materials and Equipment Corp - NUMEC) נוסד ופעל בקרבת העיר אפולו שבפנסילווניה.