האורניום של זלמן

בימי הגרעין הראשונים ההם היה הפיקוח על מוצרי הדלק הגרעיני של תחנות הכוח האטומיות רופף למדי. מערכת הפיקוח והבקרה האמריקנית בתחום החדש והמרתק הזה הייתה בחיתוליה והתבססה בעיקר על בדיקות שגרתיות. מן הטעם הזה, כנראה, התגלו בנומ"ק "אי התאמות" בין כמות הייצור של חומרי הדלק הגרעיניים לבין רישומי המכירות לכורי כוח גרעיניים בארה"ב רק ב-1962. תחילה העריכו נציגי רשויות הביקורת כי מדובר ב"התרשלות ההנהלה", אבל בבדיקה נוספת, מדויקת חושפנית יותר, שנערכה שלוש שנים מאוחר יותר על-ידי אנשי הוועדה הפדראלית לאנרגיה אטומית, נחשפו "ממצאים מחשידים ביותר": הפער בין הייצור למכירות גילה כי לפחות 50 ק"ג של אורניום מועשר, המתאים להפקת חשמל בתחנות כוח גרעיניות וגם לייצור נשק גרעיני, פשוט נעלמו. בשלב זה הוכנסו לפעולה חוקרי ה-FBI. חשדם העיקרי היה כי פתרון תעלומת ההיעלמות קשורה בישראל שאיתה היו לשפירו קשרים ייחודיים. תוך כדי חקירה מעמיקה נוספת התברר כי הכמות החסרה כפולה – כ-100 ק"ג. בחקירתו טען שפירו כי האורניום החסר נקבר בטעות בבורות הפסולת של המפעל. החוקרים לא האמינו לטענה. הם חפרו בבור הפסולת והוציאו את כל מה שנטמן בו. התוצאה הייתה מפתיעה: בבור נמצאו רק 5 ק"ג של אורניום. בשלב זה העלו מומחי נומ"ק טענה חדשה: "החסר הגדול נובע מתהליך הייצור הייחודי הנהוג במפעל וסביר מאד להניח שרוב החומר החסר הלך לאיבוד בתהליך זה". חוקרי הוועדה לאנרגיה אטומית היו מומחים בתחומם ומן הטעם הזה לא האמינו גם לטיעון המוזר הזה. "כדי לאבד כמות כה גדולה של חומר גרעיני בתהליך הייצור הייתה נומ"ק חייבת לעבוד 24 שעות ביממה מאז מלחמת העצמאות של אמריקה ועד היום" הסביר בגיחוך ראש צוות הבדיקה לעמיתיו. "אבל נומ"ק פועלת רק שנים בודדות. זה סיפור מצוץ מהאצבע. אני משוכנע שהחומר הנעלם הועבר, אולי אפילו למדינות, כמו צרפת וישראל, שלמפעל יש קשרים איתן". למרות היעדר ראיות מוצקות חוקרים לא מעטים בסוכנויות הפדראליות השונות היו משוכנעים, על-פי מקורות זרים, כי ישראל השיגה את היכולת לייצר פצצה גרעינית, ואף ייצרה אותה, בסיוע האורניום המועשר שהשיגה ממפעלי נומ"ק. על כך אף העיד ב-1981 במסגרת ראיון טלוויזיוני ב-ABC קארל דוקאט, מי שהיה סגן מנהל סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב: "אנו ב-CIA היינו תמימי דעים, וברמת סבירות גבוהה, כי חומרים גרעיניים מנומ"ק הועברו בחשאי לישראל וכי ישראל השתמשה בהם לייצור כלי נשק גרעיניים. דיווח על הערכה זו אף העביר מנהל הסוכנות ריצ'ארד הלמס לנשיא לינדון ג'ונסון. הנשיא אמר להלמס" - סיפר דוקאט בראיון - "אל תספר לאיש את מה שדיווחת לי. גם לא לדין ראסק (אז מזכיר המדינה) או לבוב מקנמארה (אז מזכיר ההגנה)". בהזדמנות אחרת אמר דוקאט כי מתוך שיחה שהייתה לו עם הלמס הוא הבין כי ג'ונסון הורה "לעזוב את הטיפול בפרשה". עד היום אין תשובה ממוסמכת לשאלה מדוע החליט הנשיא ג'ונסון לבלום את הטיפול. אחת ההערכות של היסטוריונים של המימשל בארה"ב טוענת, כי ההסבר לכך טמון בעובדה שג'ונסון, שהיה מסובך עד צווארו בנושא הווייטנאמי, לא רצה לפתוח חזית עולמית חדשה בחשיפת מעמדה הגרעיני של ישראל. אם הורה ג'ונסון "לעזוב" או לא, על כך אין מידע מוצק. אבל על עובדה אחת אין מחלוקת. רשויות החקירה בארה"ב לא הרפו מן הנושא. בעקבות ממצאי המעקבים והחקירות הורה התובע הכללי של ארה"ב להפעיל "מעקב אלקטרוני" אחרי זלמן שפירו, כולל מעקבי-שטח אחר תנועותיו ומפגשיו האישיים. "המעקב" הזה, שבימינו מכונה ציתות, גילה ממצאים שסוכני ה-FBI הגדירו אותם כ"מדהימים", על אודות קשריו של שפירו עם "סוכנים" של שירותי הביון הישראלים.

אור מסויים נוסף על מיהותם של הישראלים האלה שפך העיתונאי הנודע וויליאם סאפייר בטור שפירסם בספטמבר 1987 ובו כינה את בנדור ואיתן "דמויות אגדיות בעולם הריגול הישראלי". הגדרה יותר ספציפית הועלתה ב"ספר המרגלים – האנציקלופדיה של הריגול" פרי עטם של נורמן פולמאר ותומאס אלן שבה נכתב כי "מ-1981 עד 1986 היה בנדור, שנודע גם בשם אברהם שלום, ראש שירות הביטחון הישראלי, הידוע בשם שין-בית.". ומיהו רפאל איתן? עליו ידעו מחברי "ספר המרגלים" לספר כי עסק בניהול מבצעים חשאיים של "המוסד" הישראלי; השתתף, יחד עם בנדור, בחטיפתו של אדולף אייכמן מבואנוס איירס; והיה מעורב בפרשת פולארד; על מטרת הביקורים של הישראלים במפעלי נומ"ק כתבו בספרם "משלחות מסוכנות" אנדריו ולסלי קוקבארן את הדברים הבאים על תפקידו של איתן בפרשה: "בעת ביקור במפעל של נומ"ק באפולו פעל איתן כשליח המוסד במשימה מיוחדת מטעם לק"מ, סוכנות ביון חשאית, שנוסדה ב-1950 ושתפקידה המיידי היה "השגת טכנולוגיות גרעיניות בכל האמצעים". (הפירוש הישראלי של לק"מ – לשכת קשרי מדע). זמן קצר לאחר הביקור של הסוכנים הישראלים הגיעה לידיעת הוועדה לאנרגיה אטומית בארה"ב הידיעה כי בנומ"ק חסרים 587 פאונד (כ-300 ק"ג) אורניום מועשר באיכות המתאימה לשימוש בכלי נשק גרעיניים. הכמות החסרה המדויקת היא נושא לויכוח עד היום. כך או כך המדובר ב-587 פאונד לכל היותר אך לא פחות מ-132 פאונד (66 ק"ג). על אף העובדה שכל החקירות לא הצליחו לחשוף הוכחות ממשיות, החליטו חוקרי ה-FBI לא להשאיר את התעלומה פתוחה והעבירו את ממצאיהם לטיפול סוכנות הביון המרכזית. החשד הכללי בעקבות המידעים שנצטברו בעקבות ממצאי החקירה והאזנות הסתר בנומ"ק התגבש והפך לחקירה רשמית ב-1968 ומכאן החלה החקירה לחרוג מתחומי ארה"ב. ה-CIA שיגר בחשאי סוכנים לישראל לבדוק "מה באמת הולך" בכור בדימונה. סוכני הביון האמריקנים לא הורשו לבקר בכור ואף לא לבדוק את תהליכי הייצור בו. אך כל מי שראה כור גרעיני בחייו, אף אם רק בתצלום, יודע שליד כל כור קיימת ארובה. ארובה, בדרך הטבע, פולטת "משהו" אל האוויר שמעליה. בתחנות כוח רגילות המופעלות בדלק רגיל ניתן לראות עשן נפלט. בכורי כוח גרעיניים אין עשן, אך פליטה קיימת, אלא שהיא בלתי נראית. כל מי שמצוי בעולם המדע והכימיה יודע, כי חומרים נפלטים כבדים מן האוויר ובסופו של דבר, לאחר שהם מרחפים מעל הארובה, הם גולשים ונוחתים על הקרקע. מי שחוקר את החומרים הנפלטים יכול, בדרכי בדיקה מדעיות, להגיע למסקנה באיזה חומרים משתמש הכור כדי לייצר את האנרגיה. וזה בדיוק מה שסוכני הביון האמריקנים ביקשו לגלות. על התגלית רומזת כתבה ב"ניוזוויק" שפורסמה ב-1978 כך: "באמצעות שיטות של טכנולוגיות מתוחכמות מצאה סוכנות הביון המרכזית סימנים לשימוש באורניום מועשר בדימונה". הנתיב של שימוש באורניום מועשר הוא זה המוביל לייצור נשק גרעיני. אחד החומרים הנפלטים מארובת כור גרעיני בתהליך הפועל על בסיס של אורניום מועשר הוא היסוד סטרונציום בעל תכונות רדיואקטיביות מסויימות. כאשר נוחת הסטרונציום על פני הקרקע הוא נספג היטב בצמחים. כאשר בעלי חיים אוכלים את הצמחים – נספג הסטרונציום בעצמותיהם ממש כמו קלציום (נתרן) המצוי במלח הרגיל. אחת ההשפעות המזיקות של סטרונציום על גוף האדם, וכמוהו גם על גופם של יונקים אחרים, עלולה להיות היווצרות סרטן העצמות או התפתחות בלתי טבעית של העצמות. סוכני ה-CIA שהגיעו לישראל עברו הדרכה כימית וידעו מה לחפש. "השיטות הטכנולוגיות המתוחכמות" שעליהן רמז "ניוזוויק" היו פשוטות למהדרין. אם מישהו לוכד ארנבות החיות בפריפריה של כור גרעיני, בוחן את עצמותיהן ומוצא בהן שרידי סטרונציום, הוא יכול להגיע למסקנה הברורה. והמסקנה החד-משמעית של ה-CIA הייתה כי הישראלים כבר עלו על הנתיב של ייצור פצצה גרעינית. ומה שהיה סוד כמוס בישראל החל מ-1957 בעת הקמתו של "טקסטיל דימונה" הפך להיות "סוד גלוי" לאמריקנים לאחר שעקבו אחרי תפוצתו של הסטרונציום. ארה"ב ידעה במה המדובר באמת בדימונה ולפי מיטב שפיטתם לא הייתה זו תשלובת טקסטיל.

כמעט עשור נמשכו החקירות בפרשת נומ"ק, כולל חקירתו של שפירו עצמו, אך הן העלו רק הערכות ותהיות נסיבתיות. כל הוכחה ממשית לא צפה על פני השטח גם לא לאחר שנים. ובדמוקרטיה הגדולה ארה"ב - ללא הוכחות אי אפשר לנקוט בפעולה משפטית. יחד עם זאת התיאוריה הרווחת ביותר בארה"ב, בעיקר בקרב חוקרי FBI וסוכנות הביון המרכזית, היא כי זלמן שפירו, היהודי הנאמן והתומך הנלהב של ישראל, העביר את האורניום לישראל כדי שלישראל תוכל להיות "הפצצה", או כפי שנהוג לכנות באנגלית את פצצת האטום - THE BOMB. זלמן שפירו מעולם לא חשף את האמת הנסתרת מאחורי מסך התעלומה ואף סירב להתייחס לשאלות שהפנתה אליו התקשורת בארה"ב. יחד עם זאת, בהצהרה שמסר לחוקרים רשמיים, הכחיש שפירו מכל וכל את השמועות בפרשת נומ"ק. "אני מצהיר באופן ברור" אמר שפירו בעדות בפני אחת מוועדות הסנאט ב-1978 "שמעולם לא נטלתי חלק בגניבה או בהעברה של חומרים גרעיניים לישראל ואין לי כל מידע מנין צומחים הסיפורים החוזרים ונשנים בנושא". סוף דבר: למרות שלא הוגשו אישומים בפרשה החשדות של חוקרי FBI ואדגאר הובר, ראשו לשכת החקירות הפדראלית באותם ימים, לא התעמעמו. על-פי הוראתו הישירה של הובר נשלל משפירו הסיווג הביטחוני הגבוה שהיה לו ואילו הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית הטילה עליו קנס של 1.1 מיליון דולר על החסר הבלתי מוסבר של האורניום; שפירו, החשוד ללא הוכחות, מכר את נומ"ק לחברה בשם "אטלנטיק ביצ'פילד" ואת הידע הנרחב והייחודי שלו המשיך לנצל, בדרכו חזרה אל המקור הגרעיני, במסגרת משרה בכירה בחברת "ווסטינגהאוז".

מי היו אותם "סוכנים" שהיו "קשורים" לזלמן שפירו ומה היו קשריו עם ישראל? חוקרים רבים נברו במשך שנים בפרשה בתקווה למצוא מענה לשאלות המטרידות. אבל רק עם חשיפתם של מסמכים חסויים של FBI ששוחררו לפרסום לפני שנים אחדות מסתבר כי כבר בסוף 1968 שימש שפירו כ"סוכן המכירות של מערכת הביטחון הישראלית בארה"ב". המסמכים מגלים גם את הפרטים הבאים על קשריו של שפירו עם ישראל ונציגים מטעמה: • באמצעות קשריו של שפירו עם הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית הייתה נומ"ק שותפה שווה עם ישראל בחברה בשם ISORAD (Isotopes and Radiation Enterprises ) שעיסוקה היה הקרנת מוצרי מזון למטרות שימור לטווח ארוך. • נומ"ק העסיקה אזרח ישראלי בשם ברנרד (או ברוך) סיני, בתפקיד מומחה למתכות (מטלורג). • אפרים להב, יועץ מדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון, ביקר פעמים אחדות במפעלי נומ"ק כבר באמצע שנות השישים. • ארבעה ישראלים נוספים ביקרו בנומ"ק ב-'68 נפגשו עם שפירו וקיימו עימו שיחה על "נושאים הקשורים בפיתוח מוצרים גרעיניים". ארבעת הישראלים היו: אברהם חרמוני, אפרים בייגון, אברהם בנדור ורפאל איתן. מסמכיה-FBI שהסתמכו על דיווחי נומ"ק לוועדה לאנרגיה אטומית, הבהירו במי המדובר כך: חרמוני הוא "יועץ מדעי" בשגרירות ישראל בוושינגטון; בייגון הוא "ראש קבוצה" במחלקת האלקטרוניקה במערכת הביטחון הישראלית"; בנדור – גם הוא ממחלקת האלקטרוניקה; ואילו איתן הוגדר בתואר "כימאי" במערכת הביטחון. המסמכים ידעו לספר עוד כי חרמוני, שהיה יועץ בשגרירות מ-1968 עד 1972, מונה לאחר שובו לישראל לתפקיד בכיר ברפא"ל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה).