לקרוא בין השורות

אתה קורא את מאמרו של עו"ד חיים קליר "גזילת קצבת זקנה באישור בית הדין" ומזדעזע. היעלה על הדעת שבית הדין הארצי לעבודה ייאחז בנימוקים טכניים ופרוצדוראליים כדי לשלול את מעט הפרוטות הקרויות "קיצבת זיקנה" מאדם שזכאי לה? הייתכן שבית הדין הארצי לעבודה יירד לתהומות כאלה של שפל מוסרי? ובכן, לא ממש. קריאת פסק הדין מלמדת, לכאורה, שבית הדין חסם את דרכו של אדם שניסה - כך נראה - ליצור תקדים ולקבל את הקיצבה תוך עקיפת המחסומים החוקיים. העובדות בתמצית: אדם, אורי מור שמו, הגיע לגיל 65 אך נמנע מלהגיש תביעה לקיצבת זיקנה במשך חמש שנים תמימות עד שהגיע לגיל 70. כעבור חמש השנים האמורות הגיש מור תביעה לביטוח הלאומי ודרש לקבל את קיצבת הזיקנה עבור כל חמש השנים שעברו מאז הגיעו לגיל 65. אלא שבית הדין לעבודה הסתמך על החוק וקבע שהתובע יוכל לקבל קיצבה רטרואקטיבית רק עבור שנה אחת ולא יותר. לכאורה נראה, שבית הדין נתפס כאן לנימוק טכני כדי לדחות את התביעה, ולכן חבל מאד שבית הדין (כב' השופט שמואל צור) לא הניח הדברים על השולחן כהווייתם, ותחת זאת שלח את הקורא לחפש את הצדק בין שורותיו של פסק הדין. למקרא פסק הדין צצה ועולה מיד השאלה מדוע השתהה מור, שהוא עובד עצמאי, בהגשת התביעה במשך חמש שנים תמימות, ונמנע מהגשתה בתוך השנה הראשונה כפי שמורה החוק? הייתכן שלמחרת הגיעו לגיל 65 הפך התובע באחת לכה תשוש ורפה שכל עד שלא ידע ולא הבחין - במשך חמש שנים תמימות - שהוא לא מקבל את קיצבת הזיקנה? קשה להאמין. ומדוע זה הגיש מור את התביעה כעבור חמש שנים דווקא? מקרה? ובכן, לא בדיוק. שכן זאת לדעת: בחמש השנים הראשונות של הזיקנה, מגיל 65 עד גיל 70, הזכות לקבלת קיצבת זיקנה היא זכות מוגבלת במידה מסויימת, והיא מותנית במצבו הכלכלי של התובע. במילים אחרות, כדי שתובע יוכל ליהנות מקיצבת זיקנה בחמש השנים הללו עליו להגיש לביטוח הלאומי דוח כספי באופן שיצדיק את קבלת הקיצבה (ואם המדובר בתובע עצמאי הממשיך בעיסוקו העצמאי גם לאחר הגיעו לגיל 65, ברור שהדוח לביטוח הלאומי חייב להתאים לדיווחיו של אותו עצמאי למס הכנסה). ואם יתברר, כתוצאה מהדוח, שמצבו הכלכלי של התובע אינו עומד בקריטריונים המזכים אותו בקיצבת זיקנה - הוא לא יקבלה. וכשזהו מצב העניינים, ברור שישנם רבים המוותרים על קיצבת הזקנה ועל הצורך להגיש דוח כספי כדי לזכות בה - באשר ברור להם מראש שהם לא יעמדו בקריטריונים הכלכליים המזכים בקיצבה. לאחר גיל 70 מוסרת המגבלה הנ"ל ואדם זכאי לקיצבת זיקנה מבלי לבדוק בציציותיו הכלכליות ומבלי שייאלץ להגיש דוח כתנאי לקבלת הקיצבה. ועכשיו נתאר לעצמנו מה היתה התוצאה אילו קיבל בית הדין לעבודה את תביעתו של מור, שביקש לקבל את קיצבת מלוא חמש השנים, מגיל 65 עד 70, באופן רטרואקטיבי. התוצאה אז היתה ברורה: מגבלת חמש השנים, שבהן הזכות לקיצבה מותנית במצב כלכלי, היתה הופכת לאות מתה, ומבעד לפירצה היו חודרים אלה שכיום אינם עומדים בקריטריונים המזכים לקיצבת זיקנה. במילים אחרות, קבלת תביעתו של מור היתה מאפשרת לאלה בגיל 65 עד 70, שאינם עומדים בקריטריונים המזכים, להמתין חמש שנים עד גיל 70 (אז כבר לא קיימת המגבלה הנ"ל, וכבר אין צורך להגיש דוח כספי), ואז להגיש תביעה ולזכות רטרואקטיבית בכספי הקיצבה בדלת האחורית, ותוך עקיפת הקריטריונים הכלכליים שמנעו את קבלת הקיצבה במשך אותן חמש שנים. בהקשר לסוגייה האמורה ראוי לצטט כאן את הסעיף הרלוונטי בחוק הביטוח הלאומי הקובע כי: "הגיל לקצבת זקנה הוא - (1) בגבר - שבעים שנים ואם הכנסתו בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המרבית - ששים וחמש שנים;" דומה שהחוק מדבר כאן בעד עצמו. הכלל הוא שהזכאות לקיצבה חלה בגיל 70, וכדי לזכות בקיצבת זיקנה בגיל שבין 65 ל-70 יש לעמוד בקריטריונים כספיים מסויימים. וכבר אמרנו: טוב היה עושה בית הדין לעבודה אלמלא נתפס לנימוקים טכניים, ותחת זאת היה מנמק את פסק דינו כראוי ותוך הבהרת הדברים בהקשרם המלא.