כאשר כותב שורות אלה טען במאמרים שונים שמאז מלחמת לבנון השנייה נפרץ הסכר והזעם של אנשי המילואים, שהצטבר מזה שנים רבות, יתפרץ כהר געש, באו המקטרגים והמלעיזים ובדרכם הנלוזה פסלו את הדברים על הסף.
כאשר נטען שבמדינת ישראל 2007, כתוצאה של מדיניות ממשלות העבר וההווה, המילואימניקים שעדיין מתייצבים למילואים, עלולים להצביע ברגליים ולעשות כחבריהם שההדירו את רגליהם מן המילואים במשך שנים רבות, חזרו אותו המנגינות, הועלו הצעות, הייתה החלטת ממשלה, אך, ראו נא איזה פלא, תוצאות אין.
כשהזהרתי שללא מהפכה בצה"ל, החל מן המבנה ועד לפרט האחרון, עלולים, חלילה, להתעורר למציאות קטסטרופלית, באו ה"ציונים" וה"פטריוטים" לעת צרה, ושוב המטירו עלינו את הסיסמאות הנבובות.
כשדוח הביניים של ועדת וינוגרד הצביע על כשל איום ונורא בכל הקשור להכשרת החיילים, המפקדים בכל הרמות, ועל מחדל חמור ביותר של טיפול במילואימניקים, באו פרשנים מטעם, מפקדים בכירים ביותר לשעבר שזה עתה פשטו את מדיהם, וכמובן פוליטיקאים צמאי פרסום, ודחו את מסקנות וינוגרד, כי הרי מי כמוהם מומחים!
לדאבון הלב, היום מתברר שהדברים שנכתבו לפני זמן רב, לא היו מופרכים מיסודם. ההתייחסות הכלכלית בלבד לכל התחומים במדינה, הביאה אותנו עד לפי התהום. אלה מבין המילואימניקים שלמרות כל התלאות שהם עוברים, בעבודה, במשפחה, עדיין חדורי אמונה שעבודתם היא הצלת חיים, עומדים להישבר. לא אנוכי טוען זאת, אלא המילואימניקים עצמם, פורום החפ"שים, פורום מג"דים, מח"טים וטייסי מילואים ותנועת בלת"ם, אשר פנו ביום 19.12.07 לשר הביטחון ולשרים אחרים במכתב הזהרה לפני הקריסה של מערך המילואים: "אנו הולכים ומתקרבים למצב בו חיילי המילואים, אשר עיניהם רואות את ההבטחות לא מתקיימות, שאינם מסוגלים להבין מדוע מתמהמהת חקיקת חוק המילואים, ומדוע טרם הוסדרו סוגיות מהותיות אחרות, יפסיקו לחלוטין להאמין להחלטות הממשלה. מכאן ועד קריסת מערך המילואים, הדרך קצרה" [NFC, 19.12.07].
הדברים ברורים למדי. כל המבין ולו מעט בהבנת הנקרא, יכול להעיד שחיילי המילואים אינם רוצים יותר להיות הפראיירים של המדינה. הובטחו להם הטבות נדיבות, כי הרי להבטיח כל-כך קל, אלא שהביצוע בפועל, זו סאגה אחרת. מצער לראות אנשים כה טובים, נאמנים למדינה, נאמנים לצה"ל, צובאים כעניים אל פתחם של גבירי המדינה.
אין צורך להיות מומחה גדול כדי להבין שהזלזול של ממשלות ישראל באזרחים הוא כה גדול, עד כדי גיחוך. תחושת האין-אונים, הדכדוך והקיטורים הפכו להיות לשיח הציבורי הישראלי העיקרי. ממשלות ישראל יכולות לעבוד על כל מגזר, אך יש נושא שהזלזול וחוסר ההתייחסות עלולים להביא לקטסטרופה: זהו המילואימניק מן השורה, המתייצב לשירותו למרות העלבונות שהוא סופג מן הממשלות ומנבחרי הציבור. השאלה הגדולה היא, עד מתי, והיכן הגבול שבין מוכנות לתרום למדינה לבין שבירה מוראלית ומנטלית?
לפי דברי המילואימניקים שצוטטו לעיל, אנחנו ממש על הקצה. מכאן, האחריות כולה, כך ממש, של ממשלת ישראל, לעשות את המינימום הנדרש כדי להציל את מה שנראה כאסון מתקרב. נאחל שלא נגיע לאסון כזה, כי כולנו נשלם מחיר שאין למעלה ממנו. אין לנו צורך בעוד ועדת חקירה ובעוד הסברים נלעגים איך הגענו לכך.
המילואימניקים הם גם הורים לילדים שהם חיילים או אמורים להיות חיילים בסדיר. מי שחושב שהתחושות הקשות של אבא המילואימניק לא משפיעות על הבן או הבת החיילים, טועה טעות מרה. אל יתפלאו אחר כך כל המפקדים הבכירים שההשתמטות הולכת וגדלה.
אם לא מהפכה במהרה בימינו שזהו צו השעה, לפחות יש להתייחס בכבוד למילואימניקים. די לבזות אותם, די לעשות להם שיחות מוטיבציה. תנו להם את המגיע להם בדין.