שני אירועי גזענות, שהתרחשו לאחרונה וזכו להתייחסות רבה ביותר באמצעי התקשורת ודלילה ביותר מצד אישי דת ורבנים, מגלים טפח של חשכות ובערות משוועת במגזר הדתי. מדובר בתופעת הגזענות כלפי עולי אתיאופיה שפשטה במגזר הדתי.
הפליה לרעה של קבוצות מיעוט, היא אומנם תופעה נפוצה בכל חברה ובוודאי איננה חדשה בחברה הישראלית. עם זאת, מה שתורץ כתופעות "כור ההיטוך" של המדינה הצעירה, המגבשת את זהותה, לא יכול לעבור על סדר היום במדינה השואפת ליציבות ולצדק חברתי.
עצוב ככול שזה יישמע, דווקא יהודים שטעמו את הטעם המר של הגזענות והדיכוי בגולה, אימצו את הדרך והפכו למדכאים במדינתם שלהם. והדבר שמעציב (אותי לפחות) עוד יותר, הוא שהתופעה מתגלה שוב ושוב, דווקא בציבור שאני משתייך אליו, אותו ציבור שחרט על דגלו, לפחות כלפי חוץ, את האחדות, הסובלנות והאהבה לזולת.
ואף על-פי כן, בישראל, "כדרכנו בקודש", בוחרים להתעלם ממנה ולטשטש אותה בכינויים והגדרות, לנסות להוכיח שבעצם הכל כתקנו.
סיבה ותוצאה
חוסר הסובלנות כלפי השונה, נובע בעיקר מהאדרה והאהבה העצמית המופרזת, הנכונה לכל אחד מאיתנו. העידן החדש, תרבות הצרכיה המודרנית ופרץ הנהנתנות הכרך בה, הביאו את האדם אל פסגת האינדיוידואליזם האגואיסטי.
בניגוד חריף לכך, לאורך כל הדורות הסולידריות החברתית הייתה לנו לאחד מנכסי צאן ברזל. המסורת הדתית מחד ומציאות הגלות מאידך, לא אפשרו לעם לזנוח את ערך הדאגה לזולת. אלא שהפעם התופעה לא פסחה על החברה הדתית, שבחרה להדר במצוות שבין האדם למקום, להתפלפל בדקויות ולזנוח את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך".
הערך הנעלה, ה"כלל הגדול בתורה", כדברי ר' עקיבא, הכולל בו את כל המצוות כולן, שחייב כל איש מישראל לאהבת זולתו בשיעור המסוגל להבטיח את חוסנה ולכידותה של החברה, הפך בימינו לקלישאה שחוקה, השגורה בפי כל, ללא הבנת עומקו ותכליתו של ערך זה. מה, אם כן, ניתן לעשות?
בחזרה לחינוך
סוגייה דומה עלתה גם בימיו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם זצ"ל, מחשובי המקובלים במאה הקודמת, שראה לנגד עיניו חברה רצוצה, המורכבת ממחנות על גבי מחנות. במאמריו החברתיים הרבים, הוא חזר והתריע מפני הקריסה החברתית, דוגמת זו שבעיצומה אנו נמצאים כיום, אך לעומת אחרים, הוא גם ניסה להציע פתרון.
את בניינה של החברה הישראלית ואת ההשגה הרוחנית (שהרי לשיטתו, שני אלו קשורים זה בזה), תלה בעל הסולם דווקא בטיפוח האלטרואיזם האישי והלאומי. בפגישותיו הרבות עם בן-גוריון, שטח הר' אשלג את משנתו והדגיש את חשיבות המכרעת של החינוך לאלטרואיזם ו"האהבה הלאומית", כלשונו.
"השפה, הדת וההיסטוריה", הוא כתב במאמר היחיד והאומה לאחר אחת מאותן פגישות, "הגם שהם ערכים חשובים שאיש לא יכחיש בחשיבותם, עם כל זה, אינם מספיקים לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו, לרוחו ולטעמו, ואין שום דבר טבעי, יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד. לכן אמרתי שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית הן בנוגע מפרט לפרט והן מהפרטים אל הכלל. לחזור ולגלות את האהבה שהיתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות".
גם היום, כעבור שבעים שנה, הצורך ל"חינוך המיוחד" שריר וקיים. אומנם השינוי המיוחל אינו יכול להתרחש בין רגע, אלא ביגיעה רבה ובהסברה רחבה, אך ניתן להתחיל להניע את גלגלי השינוי כבר כעת.
כצעד ראשון ניתן ליצור מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלטרואיסטיים. עלינו להשקיע מאמצים רבים במטרה לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי, ממש כפי שכיום אנו מעניקים פרסים עבור הישגים אישיים. או אז, הצורך הטבעי להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, יביא את האדם להרגשה כי הוא רוצה ליישם את ערכיה.
כדי להתאחד מחדש כאומה, עלינו לגלות את תכונת האהבה והדאגה ההדדית. רק אם נאפשר לתכונה זו להשתחרר מתחת למעטה שכבות הציניות והאגואיזם בהן היא חבויה, נוכל להתחיל בתהליך שבסופו נחזור להיות חברה מלוכדת, בעלת מטרה וחזון שיאחדו אותנו כבתחילה.