הוויכוח על הקמת עיר הבה"דים ברמת חובב הוכרע ככול הנראה. משרד הביטחון וגורמים נוספים שדחפו להקמתה, בהליך תכנוני מזורז, פרשו לנו את חזון פיתוח הנגב וביטלו את כל הטענות לסיכון החיילים וכל אלו שיתגוררו וישהו בבסיסים. המתנגדים לחזון זה ניסו לשכנע כי טרם הובררו כל הסיכונים הנובעים מהקמת בסיס כה גדול בקרבה למפעלים המזהמים ברמת חובב. כרגיל יש מי שמנסה לצייר את "הירוקים" כטרדנים וכמכשול על דרך הקדמה ואת ההסתייגויות כהפרעות של גורמים הנהנים פשוט להפריע.
אין לי את המידע הקיים בקשר לבעיות זיהום הסביבתי ברמת חובב וסיכוני הבריאות הנובעים מהם, אבל ניתן לייעץ לאלו המזדרזים מאד להתעלם מסיכונים סביבתיים ללמוד משהו מניסיון שהצטבר בעולם ובישראל. אם יש מכנה משותף לכל האסונות הסביבתיים הוא שבתחילה טענו היצרנים שאין כל סיכון, לאחר מכן שהסיכון לא הוכח, או שהוא מתקיים רק בחשיפה מסיבית הנובעת מקרבה מיוחדת וכי התקנים המחמירים מונעים מימוש הסיכון.
במקרים חמורים יותר העלימו בזדון את הסיכונים, או מנעו פרסום מחקרים שהוכיחו אותם. כאשר לבסוף התברר כי הסיכון מתגשם ומוכח כי אנשים רבים נפגעו עקב זיהום תעשייתי סביבתי, נטען על-ידי היצרנים כי הם אינם אחראיים מאחר ולא יכלו לדעת על הסיכון בעת שיצרו אותו.
הדוגמא המובהקת, אותה אני מכיר באופן קרוב, לדרך בה מתרחשים הדברים היא המפעל ליצור מוצרי אסבסט שפעל בעירי נהרייה מ-1952 ועד 1997. על העובדה שאבק אסבסט גורם למחלה קשה מסוג אסבסטוזיס ידוע משנות העשרים למאה הקודמת. הקשר בין אסבסט לסרטן הראות הוכח כבר בשנות השלושים למאה הקודמת וב-1960 כבר הוכח כי מחלת המזותליומה [סוג של סרטן אלים במיוחד] נובעת מחשיפה לאסבסט וכי ב-8 מתוך 10 מקרי מחלה מוכח כי המחלה נגרמה עקב חשיפה לאבק אסבסט.
בהמשך [1964] הוכח כי די בחשיפה קצרה לאבק אסבסט על-מנת לסכן את הנחשפים לסיכוני מחלת המזותליומה וראיות אלו שמו ללעג את הניסיון לאמץ "תקני בטיחות" מחמירים, שממילא איש לא אכף אותם כראוי ולא פיקח על ביצועם. בעוד שסיכוני האסבסט כבר היו ידועים בכל העולם, בישראל המשיכו לייצר מוצרי אסבסט באין מפריע שנים רבות [עד 1997] ואגב תהליך הייצור הפכו שטחים נרחבים בנהרייה והגליל המערבי למזבלות פסולת אסבסט פריך שאין יודעים עד היום כיצד להיפטר ממנו.
בכל שנה מתגלים בנהרייה ובגליל המערבי הרבה יותר מקרי סרטן הראות ומזותליומה מאשר ניתן היה לצפות על-פי השכיחות הסטטיסטית של המחלות ועובדה זו יכולה להיות מוסברת רק בשל הקרבה למפעל האסבסט. יתר על כן יותר ויותר מקרים של חולים עקב חשיפה לאבק אסבסט מתגלים מקרב תושבי האזור שמעולם לא עבדו במפעל. חולים אלו לעתים היו בני משפחות עובדים שנחשפו אבק מבגדי העובדים ואחרים נחשפו לאבק שעלה מהמפעל שמוקם ממש ליד שכונות המגורים הצפוניות בנהרייה וכן לכמויות עצומות של פסולת אסבסט שהמפעל מכר, או נתן לתושבי האזור לצורך כיסוי דרכים ושבילים. פסולת אסבסט פריך שמשה באזור זה כתכסית דרכים, כמו שנעשה שימוש בכורכר במקומות אחרים.
למרות שסיכוני החשיפה לאסבסט היו למדע עשרות שנים לפני הקמת המפעל נשבעים עד היום המעורבים בניהולו, במסגרת הדיון המתנהל בתביעות המוגשות על-ידי נפגעים, שהם לא ידעו דבר על סיכונים מיוחדים לאבק אסבסט, אלא רק כי הוא עלול להזיק ככל אבק אחר. מתברר גם כי המדינה שהייתה להוטה לכך שיוקמו מפעלים פיגרה באופן משמעותי בהוצאת תקנות והנחיות בטיחות אחר הידע העולמי.
בסרטים העוסקים בזיהום תעשייתי לעתים קרובות "מוכחת" באופן דרמטי הטענה כי בעלי המפעלים ידעו בפועל על הסיכונים באמצעות מזכר סודי בו מאשר מנהל המפעל על ידיעתו את הסיכונים [ראה למשל הסרט מייקל קלייטון המוצג כיום] במציאות קשה יותר למצוא אקדח מעשן ולהוכיח ידיעה בפועל במיוחד כאשר מחלות הקשורות בזיהום פורצות עשרות שנים לאחר החשיפה.
זו הבעיה החוזרת ונשנית בהתייחסות לסיכונים חשודים. אי אפשר להוכיח היום מהם סיכוני המחר. כיום קיימים למשל ערכי קרינה סביבתית "בטוחים", איש לא יכול להוכיח היום כי בעוד 20 שנה לא נגלה שגם קרינה זו מסרטנת. מה שעלינו לעשות היום הוא למנוע מהציבור בכל מקום בו הדבר ניתן באופן מעשי חשיפה לקרינה והדבר נכון גם ביחס לסיכונים סביבתיים אחרים.
מהן המסקנות? ראשית, כדאי לחקור היטב כל סיכון אפשרי בטרם מקימים מפעלים בעלי פוטנציאל סיכון ידוע. שנית, אין למקם מפעלים מסוכנים בקרבת מקומות יישוב ואין למקם מקום יישוב ליד מפעל מסוכן. שלישית, יש לקחת מקדמי בטיחות חמורים הרבה יותר ממה שנראה כדרוש,מאחר ובעתיד עלולים להתגלות סיכונים שכלל לא נצפו היום.
בית המשפט בבאר שבע הכשיר את עיר הבה"דים ובמהלך הוויכוח אם די במרחק של 8.8 ק"מ של העיר החדשה ממפעלי רמת חובב, לצורך הבטחת שלומם של החיילים שישרתו בה, איש אינו מתעניין בפועלים של רמת חובב המצויים בתוך מתחם הסיכון. אלו ימשיכו להיות חשופים למגוון סיכוני הזיהום שיוצרים המפעלים בהם הם מועסקים.