עד לפני שנתיים היה דני גביש, בן ה-33, גבר צעיר ובריא. במפעל, שבו עבד באורח זמני כמלטש יהלומים, היטיבו הממונים עליו להוקיר את מסירותו ומרצו, ובצה"ל, שבו עשה את שירותו במילואים כאיש הצנחנים, יצא שמו כלוחם ללא חת.
בינואר 2006 התאכזר הגורל לדני גביש. הצעיר המוצק ויפה התואר, שלא ידע חולי מהו, נתקף באחד הלילות בשטף-דם במוח. בבית החולים, שאליו הובהל באישון-לילה, ונאלץ לעבור ניתוח מסוכן בראשו. הרופאים קבעו כי חייו ניצלו בנס, אך המחיר ששילם היה כבד למדי. כל צידו הימני של גופו שותק לחלוטין.
כחצי שנה שכב דני במוסד השיקומי לחולים מוגבלים, "בית לווינשטיין" שברעננה, וכשיצא משם, שוב לא היה זה אותו צעיר תוסס ורענן. דני, שלא היה מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי, נאלץ להתקיים על קיצבת ביטוח לאומי, ולהתרוצץ בין מוסדות שיקומיים ואירגוני-נכים למיניהם, שמהם לא צמחה לו טובה. שום מוסד ושום אירגון לא יכלו לקלוט אותו, ובמקצועו, כמלטש יהלומים, שוב לא היה מסוגל לעבוד.
סיכון בהעסקת נכה:
דני החליט להתמודד עם כל אותן בעיות סבוכות שניקרו בדרכו:
- דירת-גג, בת שני חדרים קטנים, בבית ישן וללא מעלית, ברחוב לילינבלום בתל אביב, שאליה נאלץ, מדי יום, לטפס ולרדת ממנה בכוחות אחרונים.
- היותו גלמוד, ללא משפחה, מכר או רע, שיהיו מסוגלים לסייע לו בצרתו.
- קיצבת-ביטוח זעומה, שממנה נאלץ להתפרנס, לשלם שכר-דירה ותשלומים למיניהם, ושהספיקה אך בקושי למחייתו.
כל מאמציו למצוא תעסוקה, שתהלום את מיגבלותיו, עלו בתוהו. שום מפעל לא היה מוכן ליטול עליו את הסיכון בהעסקתו של נכה ב-100 אחוז. קרן-אור באפלה האירה לדני לפני שלושה חודשים, בעת שהתדפק על דלתה של לשכת העבודה. בשעה הארוכה, שבה המתין בתקווה נואשת, הוא לא מצא, אומנם, עבודה, אבל מצא את ציפי. בצעירה הנאה והבריאה, בת למשפחה נתמכת-סעד, שחיפשה אף היא עבודה - מצא דני, לראשונה, אוזן קשבת לסיפור-גורלו העגום. מאז לא נפרדו עוד השניים. חודש בלבד לאחר שנפגשו, הם החליטו להינשא.
העובדה כי נגזר על דני להיות מוגבל בתנועותיו לכל חייו והיותו מחוסר עבודה, לא הפריעה לציפי להתקשר אליו. יתר על כן, היא ראתה בכך אתגר, ואף הציבה לה למטרה לשקם את חייהם המשותפים.
תקציב למוניות מיוחדות:
בינתיים, הספיקה ציפי למצוא עבודה כפקידה בחברה להנהלת-חשבונות. ממשכורתה נאלצים השניים לכלכל היטב את צעדיהם, כאשר חלק ניכר מתקציבם, מוקדש למימון נסיעות במוניות מיוחדות, בהתחשב בכך שדני אינו מסוגל לעלות לאוטובוס.
במשך שעות-עבודתה של ציפי, משמונה בבוקר עד ארבע אחרי-הצהריים, אין דני מתבטל בדירתו. בלית ברירה, הוא ממלא את מקומה של עקרת-בית: מנקה, מכבס, ואפילו מבשל את ארוחותיהם המשותפות. למרות חייהם הקשים, מצפים כעת דני וציפי לתינוק, וכשדמעה מבצבצת בעיניו הוא אומר: "למה שלא הצלחתי אני להגיע בחיי- יזכה הרך הנולד להגיע, בעזרת השם, עם קצת יותר מזל".