משה רבנו ומשה דיין, הלילית מן האגדה והרב גורן, רבנו גרשום מאור הגולה והמן האגגי - כל אלה ניצבים יחדיו בגן היודאיקה שבחזית ביתו של נחמיה מארק, ישיש בן 90 מהרצליה.
מארק, בעל זקנקן הסנטר, החובש מגבעת עגולה ולובש חולצת אמנים צבעונית, היה עד לפני עשר שנים אמן-פיסול בעל-שם בניו-יורק, שיצירותיו היהודיות זכו לעטר את כותליהם של מוזיאונים רבים בעיר. באחרונה "עשה עלייה", והחליט לרכז את הדמויות שיצר בגלריה שבגן ביתו.
מארק, שבע הימים, הספיק בעבר הרחוק להיות רב, מורה, חזן וזמר, אולם בכל אלה לא מצא מרגוע לנפשו. לפני 25 שנה, עשתה יד המקרה את שלה: "היה בידי אולר והייתי שפל-רוח" - הוא מעיד על עצמו. "כדי לבדר את עצמי, התחלתי לעבוד באולר, וכך יצאה דמות ברווז". זו היתה תחילת הקריירה האמנותית של יליד העיירה בליטא, חניך ישיבת סלובודקה, שלא למד מעולם את תורת האמנות והפיסול.
שיטת ה"כביכול":
עד כה, יצרו ידיו כאלף דמויות - רובן של העולם היהודי, המבטאות את דברי ימי עם ישראל לדורותיו. החותם היהודי מוטבע על כל יצירה שלו. "לדידי", הוא מתוודה,"לא תיתכן אמנות ללא אמונה, ולא לשווא נגזרו שתי המילים משורש אחד".
לשיטת עבודתו הוא קורא השיטה ה"כביכולית". "חכמינו הרחיקו את הצורות", מסביר נחמיה מארק. "כשאני מפסל את משה או איוב, את ישעיהו או יחזקאל, נרתע אני ונפחד, שמא אני עושה צלם בהיכל. ואז בא לקראתי ה'כביכול'. כלומר: אינני משלים את הצלם כולו, אלא משאיר בו, במתכוון, מומים ופגמים. במקום, אף משים אני סימן לאף, ואת העיניים אני מרחיק זו מזו, בצורה שאינה דומה אפילו לברייה פרה-היסטורית, אך מקפיד הנני שהסך הכל, יצור את הרושם הדרוש ויביע את אשר רוצה אני להביע".