תל אביב משופעת, אומנם, בחניונים לרוב, כשלא מעטים מהם נשלטים, לדאבון הלב, על-ידי אנשי העולם התחתון. חזון נפרץ הוא להיתקל ביום חול, ולא כל שכן בשבת, במאן דהוא היושב בסוכת הגבייה שבכניסה לחניון וגובה, חופשי-חופשי, דמי-כניסה, גם כשזו חופשית, בעצם, מתשלום. בחניון דובנוב 2, שהוא חניון מרכזי בצפון תל אביב, מצאו, מן הסתם, בשבתות, שיטת-עבודה אחרת, מקורית יותר, הגם שאין היא מכניסה לבעליה ולו אגורה שחוקה.
כמו בכל השבתות, גם בשבת האחרונה היה החניון פתוח לכל דיכפין, עם מחסום מורם בצד הכניסה ומורד בצד היציאה, כדי שהמכוניות יוכלו לצאת מהיכן שנכנסו, שלא כמו בימי חול, בהם פועלים מחסומי הכניסה והיציאה בנפרד. את הנהגים קידם, כמו תמיד, שלט, שהכריז כי "מי שחנה בשבת ישלם במוצאי-שבת", בתנאי, כמובן, שהמכונית נותרה בחניון עד לצאת שבת המלכה. או אז מאויישת סוכת התשלום, בדיוק כמו בימות החול של השבוע.
נהגים, המזדמנים לחניון הזה מדי שבת, סיפרו לי כי הם נוהגים לנצל את בונוס החנייה החופשית, באין מפריע, יחד עם בני-משפחותיהם, לטיולים בסביבה, לביקור במוזיאון תל אביב הסמוך, ולאכילה במסעדות הרבות שבסביבה, כשעוד בטרם צאת השבת הם שבים לבתיהם.
הפתעה מרעישה
אבל בשבת האחרונה נכונה לכל מי שנכנס במכוניתו לחניון הפתעה מרעישה, תרתי משמע. מייד עם הכניסה לחניון נשמע בכל מכונית נכנסת "בום" אדיר. כל נהג, שיצא ממכוניתו, הופתע לגלות כי צמיגיה נוקבו בדוקרני הכניסה, מבלי שניתן היה להבחין בכלל בשלט כלשהו של "זהירות - דוקרנים", שאמור להיות מוצב במקרה כזה מחוץ לחניון.
בזה אחר זה נאלצו בעלי המכוניות המפונצ'רות להזעיק גורר כדי שיחלץ אותם מן הצרה הבלתי-צפויה. בחברת "שגריר", למשל, היו מוכנים לשרת רק מנויים, וכל מנוי כזה חוייב בסכום של 60 שקל כ"שרות מיוחד", בתנאי שהמדובר היה בצמיג מפונצ'ר אחד בלבד. ב"ממסי", לעומת זאת, גבו 500 שקל ממי שנזקק לעזרתם, עבור גרירה לפנצ'ריה הקרובה, הפתוחה בשבת ביפו בלבד, כשהמדובר בשני צמיגים קרועים.
למותר לציין כי בעטיו של חניון דובנוב הייתה הפנצ'ריה הפתוחה ביפו עמוסת עבודה במיוחד. על צמיג חדש נגבה בה מכל נהג סכום שנע בין 350 ל-500 שקל, תלוי בסוג הצמיג, ועוד לפני עבודה עליו. היו שם לקוחות שהותירו אחריהם סכומים של ארבע ספרות, וזאת מלבד שעות יקרות ומורטות-עצבים מרגע התקלה ועד לתיקונה. במחי יד אחת הפך עונג השבת שלהם לשבת שחורה ומושבתת.