הסופר המהולל עמוס עוז אמר בשבוע שעבר, כי מבצע צבאי בעזה ייגבה יותר קורבנות מאשר גבו שבע שנות קסאמים על שדרות.
צודק או לא, הסופר עוז, זו כבר שאלה כבדת משקל שעלינו, כלומר על צה"ל בעיקר, לשאול ולשאול בטרם יניח המלצות אופרטיביות בפני הדרג המדיני. אולם ישנה שאלה נוספת, שעלינו, כולל הסופר עוז, לשאול את עצמנו והיא - מה עושים? האם ממשיכים להבליג? האם מסתפקים בהפחתת זרם החשמל לעזה, מעשה ש"העליון" לא מרשה? האם מסתפקים בבומים על קוליים באשמורת השלישית של הלילה, כדי להעיר את בני דודינו המוסלמים מוקדם יותר? האם נסתפק בעוד מבצע קטן, עוד סיכול ממוקד?
הסופר עוז איננו רק סופר עטור שבחים ופרסים, הוא גם אבא למופת. ולראיה: לפני למעלה מעשרים שנים אובחן אחד מילדיו כחולה אסטמה. המלצת הרופאים הייתה, כמקובל, לאפשר לו להתבגר באזור עם אוויר מרחיב נשימה. חיפש עוז וחיפש עד שמצא את העיירה הדרומית ערד, שבעבר נחשבה לרמת השרון של הנגב, ארז את מיטלטליו ומשפחתו, העתיק את מגוריו ומאז הוא שם לתפארת מדינת הדרום.
אין ספק, מדובר באקט נאצל של סופר מחונן, שוויתר על מגורים במרכז היצירה הישראלית, על תל אביב עיר החטאים וההשראה. בראוו. אלא מה, לעוז הייתה ויש עדיין את האפשרות והיכולת לבחור לו היכן להתגורר בלי קשיים ובלי טראומות ובלי עכבות. אבל לתושבי שדרות, שעוז מציע לא לנקוט באקט צבאי שעשוי להפחית את כמות הקסאמים המומטרת עליהם חדשות לבקרים זו השנה השמינית, אין את האופציה לעזוב. וגם אם כן, מן הסתם זה לא לתל אביב, אלא לאשקלון, נתיבות ואופקים, שאף הן קרובות כמטחווי קשת לבית חאנון, כלומר חשופות לקסאמים שעלולים להיות משוגרים עליהן, רחמנא לצלן, משדרות שכוחת האל.
אז עם כל הכבוד לסופר המהולל, כבר נאמר בתפילה שלנו "אדוני עוז לעמו ייתן, אדוני יברך את עמו בשלום". ולצערנו אין בעצותיו והמלצותיו לא עוז ולא שלום, מקסימום תחושה של חיים בתוך קופסא שחורה. ולכן מבצע צבאי, גם אם מבוקר, הוא כורח המציאות לאור המציאות הבלתי נסבלת עמה חיות אוכלוסיות שלימות בנגב המערבי. ויפה שעה אחת קודם.