זו שבת יפה, טובה, מתוקה ושקטה. זו שעה מכוערת, רעה, מרה ורועשת. תלוי היכן נמצאים.
נכון לעכשיו,יום שבת, האחד במרס 2008, אחת עשרה דקות לאחת, מניין ההרוגים ביום הדמים בעזה ובמבואותיה (לרבות ישראל?) עלה, זה עתה, לפי דיווח באתר-חדשות מרכזי, לשלושים. על-פי אתר אחר, מספרם "רק" עשרים ושבעה. גם המספר הנמוך יותר הוא רב ועצום. כמעט הזוי. והספירה נמשכת. טרם תמו יום קרב וערבו. התחמושת לא אזלה. יש עוד כדורים בקנה, טילים במסוקים, פצצות בלועות התותחים.
זו שבת יפה, אביבית, טיפה קיצית. מרבדי פרחים פרושים כמפה יפה, חגיגית, על שולחן השבת. הפארקים מלאים נופשים. הבוקר ראיתי מקצתם: חלקם הולכים על שתיים, חלקם נעים ונדים על "ארבע-על-ארבע". חונים, יורדים, מעמידים שולחנות מאולתרים, עושים "על האש". ילדים שיחקו תופסת ומחבואים. השמש זרחה. ההרג מתבצע מרחק רב מכאן.
בכל הקשה על מקש ה"ריפרש" - מתרענן ומתעדכן גם מניין ההרוגים. הפסקה קצרה לקומקום או לשירותים וכבר נוסף הרוג חדש, טרי, למניינם המאמיר-תדיר בשבת השחורה הזו, הצבועה באדום האש, הדם והאזעקה.
אני יושב וחושב על תושבי שדרות. מי מהם שרואים וקוראים, כמוני, את מספר ההרוגים מ"הצד השני" - מה הם חשים? מה הם חושבים? שכך ראוי שייעשה להם? שהריגתם בלתי נמנעת? שהיא חלק מנקיעת-הנפש של ישראל מהימשכותו של מצב בלתי אפשרי, בלתי סביר, בלתי נסבל?
אני יושב וחושב על משפחות ההרוגים. האם הריגת יקיריהם תגרום למי מהם לצאת לרחובות המופצצים ולזעוק " די!", ללחוץ על "הנציגות הנבחרת" שלהם, החמאס, שיפסיקו את הטירוף, את הגיהינום, את ההליכה לעזאזל ולאבדון?
זו שבת יפה, טובה, מתוקה ושקטה. זו שעה מכוערת, רעה, מרה ורועשת. תלוי היכן נמצאים. התמזל מזלנו, אתם ואני, להימצא במקום שבו חל על השבת מקומותינו החצי הראשון של התיאור. זכינו.
השבת נמשכת. נמשכים העונג שלה וסיוטה. מתיקותה ומרירותה. יופיה וזוועותיה. כוחה ואין-אוניה. תקוותה והעדר תוחלתה.
בעוד שעות אחדות, במוצאי שבת, יוקרן פרק נוסף בסדרה "הישרדות". מחוץ לטלוויזיה, בשטח, בחיים, נמשכת ההישרדות. שלהם ושלנו. של מי שהשבת הזו תיזכר כשבת רגועה ושקטה ושל מי שהיא תיזכר - אם ייוותר בחיים - כשבת אדומה. שבת שחורה.