אהבה

יש לי חבר בארה"ב שרציתי לבקר אותו. לשם כך הלכתי להוציא ויזה בקונסוליה של ארה"ב בירושלים. למי שלא חווה את החוויה המפוקפקת הזאת הרי התיאור: אתה צריך לעמוד שעתיים בשמש ברחוב במזרח ירושלים, כשלפניך הרבה ערבים, הרבה אנשים ונשים עצבניים, מסביב עומדים כל מיני פקידים נורא נורא חשובים עם חולצות של הקונסוליה ואומרים: עצור! עמוד בתור תעמוד פה! תעמוד כאן! אחרי שעתיים סוף סוף מגיעים לדלפק ומגיעים לעוד שעת המתנה בעוד איזה מקום. תחכה עוד קצת, ועוד ועוד, עד שאתה עולה למעלה. סוף סוף זכית לעלות למעלה, אבל שם למעלה צריך לשבת ולחכות במקום עם עוד עשרים-שלושים איש, יחסית מעט מאוד למה שהיה עד עכשיו, ואז אומרת איזו גברת: נא לשבת, נא לשבת אדוני! רגע, אולי אני לא במקום הנכון, אולי אני צריך למלא איזה טופס? אבל הגברת תוקפת: נא לשבת! אפילו המפקד שלי לא דיבר אלי כך, אז ישבתי. סוף סוף הגיע תורי והבנתי שצריך למלא איזה טופס; בסוף הגעתי לדלפק המיוחל והסברתי את עצמי, שאני מבקש ויזה וגם אמרתי שבשבוע הבא אני צריך לנסוע לאומן, לכן אני מבקש לא לשלוח את זה בדואר כי אני צריך את זה יותר מהר. אמרה לי הפקידה, הראשונה שחייכה בכל התור, אין בעיה, תגיע מחר בבוקר ותקבל את זה. שאלתי אותה: את רוצה לומר שאצטרך לעמוד את כל התור הזה שוב גם מחר? והיא אמרה: "לא. תגיע בשעה 10:00 - אין אף אחד". כדי שתבינו יותר טוב מה עבר עלי באותו יום, אמרו לי להגיע ב 12:00, הגעתי בשעה 11:00 אבל רק בשעה 16:00 הצלחתי לצאת משם. אסור לאכול, אסור לשתות. כמובן חיילים ודלתות שנפתחות רק מצד אחד, סורגים ודגלים של ארה"ב. ובכן למחרת, בדיוק בט"ו באב, הגעתי ב-10:00 בבוקר, כפי שאמרה לי הפקידה החייכנית. עם הרבה כוחות והרבה תקווה שמישהו ירצה לדבר אתי, עם הרבה מסמכים שיוכיחו שאני זה אני ואוכל להיכנס בכל השערים הסגורים ולעבור את כל הפקידים. הגעתי לשם והיה שם רק פקיד אחד בחוץ ועוד חייל עייף שלא התעורר כל כך, ואמרתי לו בדחילו ורחימו: "אמרו לי להגיע בבוקר כדי לקבל את הדרכון שלי". ציפיתי ל"רגע, תראה לי מסמכים", אבל הוא אמר לי: "אין בעיה". לחץ על הכפתור, פתח את הדלת הראשונה, הגעתי לדלת השנייה. "אין בעיה", לחץ על הכפתור, תוך דקה הייתי שוב למעלה מול הדלפק המיוחל מאתמול. "אין בעיה, הנה הדרכון שלך, הנה הוויזה שלך. תהייה בריא שיהיה לך בהצלחה רבה". יצאתי משם המום. עוד לא התאוששתי מהטראומה מאתמול. וכעת עברתי את אותו מסלול אבל הפעם תוך שניות. השערים נפתחים, אין תורים, אין בעיה, רק תגיד מה אתה רוצה. נכון שזאת שאמרה לי "נא לשבת" עשתה לי פרצוף, אבל זה לא משנה, לא הייתי צריך לחכות שם אפילו רגע. מיד קיבלתי את מה שרציתי.

כל היום הסיפור ליווה אותי, הרגשתי שזה עשה לי משהו. ניסיתי לחשוב מה רוצים לומר לי, יש כאן משהו מאוד חשוב שרוצים להגיד לי. והרגשתי שמה שרוצים להגיד זה כך: "הכול יכול להיות אחרת לגמרי. זה לא חייב להיות קשה, זה לא חייב להיות כואב, זה לא חייב להיות ארוך, זה לא חייב להיות מר. השערים יכולים להיות פתוחים, השומרים יכולים להאיר פנים, הכול יכול להיות מאוד חלק ומאוד פשוט אם ה' רוצה. תראה איך היה נראה אתמול ואיך נראה היום." היום המאוד יפה עבורי היה בדיוק ט"ו באב. זה באמת יום של פתיחת שערים, של ביטול הדינים. ט"ו באב קיבל את השם העממי "חג האהבה", למרות שחז"ל לא קראו לו כך. בכל אופן, ניסיתי לראות אולי זה קשור. האם הסיפור שלי של השערים הסגורים והפתוחים קשור לאהבה? נדמה לי שכן. הדבר הכי משמעותי שקרה לי שם, כשעמדתי שעות בתור והיה לי חם ורק שיתנו לי מקום קצת מוצל לחכות בו, זה כבר היה דבר גדול בשבילי. ואם זה שעומד בסוף אומר לי: "זוז הצידה", אבל אומר לי את זה עם טיפת אנושיות – זה היה לי כל כך חשוב. ובסוף התור, כשהייתי כבר למעלה, והפקידה דיברה אלי בצורה אנושית: "כן, בבקשה, מה אפשר לעזור לך?" וזה אחרי כמה שעות של: "נו אדוני, תשב, תעמוד, תזוז לפה, תזוז לשם", פתאום מישהו דיבר אלי כמו אל בן אדם ונזכרתי שאני בעצם בן אדם. כל הסיפור הזה הזכיר לי, כמה חשוב לנו שיתייחסו אלינו בצורה אנושית, שיקרינו לנו קצת חמימות. אפילו סתם פקיד שאני לא מכיר אותו בכלל ואני לא אראה אותו כל החיים, זה משנה לי שהוא מחייך אלי; זה משפיע עליי, ואם הוא לא מחייך אליי, זה באיזה שהוא מקום פוגע בי. מה זה משנה? למה צריך להיות אכפת לי מאיזה פקיד? זה מביך להודות, אבל זה חשוב לי. זה חשוב לכל בן אדם. אצל ילדים, אחת האמירות הכי חמורות זה: "אני לא חבר", כאילו שזה הדבר הכי מעליב, הכי פוגע: לא תקבל את החיוך שלי, לא תקבל את האהבה שלי. יש גרוע מזה? כולנו מסתובבים בעולם ורוצים, ומצפים, ומייחלים שיראו אותנו, שיאהבו אותנו. בסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן, מעשה מאבדת בת מלך, יש קטע שעוסק בדיוק בנושא הזה. מסופר שם על המשנה למלך שהלך לחפש את בת המלך האבודה. במהלך הרפתקאותיו הוא פוגש באדם גדול: "והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים. אחר כך ראה אדם גדול מאוד שאינו דבר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונשא אילן גדול שביישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם". ותמה ואמר "שזה כל כך זמן שאני במדבר ולא ראיתי מעולם בכאן אדם". וסיפר לו כל המעשה הנ"ל שהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו: "בוודאי אינו בנמצא כלל". ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות, בוודאי אינו נמצא כלל". אדם שמחפש הרבה שנים, למרות הנפילות והקשיים, כבר יודע מה הוא מחפש. הר של זהב ומבצר של מרגליות. מקום שבו הכול יקר כל כך, עד שלפנימיות אין מחיר. שהפנימיות היא העיקר, שהקדושה והטהרה של האדם, זה העניין האמיתי, ששם מוכנים לשלם כל הון בשביל אמת. ופתאום הוא פוגש אדם ענק. שימו לב להגדרה של רבי נחמן: "אחר כך ראה אדם גדול מאוד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". רבי נחמן לא אומר שהוא פגש ענק. הוא אומר שהוא פגש "אדם גדול מאוד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". ענק זה לא, אז מה זה כן? זה אדם שלא יכול להיות אדם כזה. לזה קוראים - פיקציה. אין כזה דבר, זה רק נראה ככה. זה לא באמת. זה לא גדר אנושי שיהיה אדם גדול כל כך. מה זה אדם בסך הכול? חז"ל אומרים שאדם זה ראשי תיבות: אפר, דם, מרה. בשר ודם. על-פי רוב, אדם זה דבר מאוד קטן, מאוד נלעג; מלא בסתירות פנימיות, מאוד מוגבל. אם היה בא לכדור הארץ חייזר ממאדים והיה צריך להגיש סיכום - מה זה אדם, היה אומר: "יצור מוזר. חושב את עצמו למי יודע מה, אבל איך הוא נראה ואיך הוא מתנהג, איזה בלאגן". אדם גם יכול להגיע למקום שהוא חי בפיקציה על עצמו. הוא חושב את עצמו, הוא מרגיש את עצמו כמשהו כה גדול, כה נחשב, בלי שום כיסוי. זה לא גדר אנושי שיהיה אדם גדול כל כך. ובני אדם בכלל, ובפרט המנהיגים של בני האדם, גם במדינאות, גם במדע וגם בכלכלה, על-פי רוב מדמים את עצמם למשהו הרבה יותר גדול ממה שהם באמת. כאשר לפני מאתיים שנה בערך התחילה מה שנקרא ה"קִדמה" בעולם, טכנולוגיות, גילויים, פיתוחים, מדע, אנשי המדע הנכבדים היו בטוחים, והם הסבירו את זה לכל מי שרצה לשמוע את דבריהם, שהנה תוך זמן קצר האדם יהיה בשליטה מלאה על כל הבעיות: על החלל, על המרחב, על הזמן, על הרפואה. גילינו את כוחנו הגדול, טכנולוגיות, המצאות. נבין הכול, נפתור הכול. מה הבעיה? חיידקים? יש אנטיביוטיקה. כל דבר אנחנו נסדר. נגיע לחלל, נכבוש, הכול בידינו. אבל מאז החיידקים כבר צחקו הרבה, ומאז, מחקר החלל ועד חקר התולעים וכל מה שבאמצע, המדע קצת נבהל מההצהרה של עצמו ואמר: כן, אבל זה לא בדיוק מה שחשבתי, באמת זה לא בדיוק ככה, אולי זה אחרת, אולי מחרתיים, חכו, נדבר, אולי בדור הבא נפתור את הבעיות. האמת היא שהתגלו כמה בעיות קטלניות חדשות שלא חשבנו עליהן. גם ברפואה, גם בטכנולוגיה, לכל דבר שהמצאנו יש תופעות לוואי הרסניות, אבל לא נורא, נפתור גם את תופעות הלוואי האלה. יהיו אחרות, נפתור גם אותן. בינתיים ימותו כמה אנשים על הדרך, לא נורא. אז באמת האדם לא כזה גדול. לא פותר את הבעיות הכלכליות, לא הרפואיות, לא האנושיות, לא הפסיכולוגיות, לא החברתיות. אז הוא בזבז מיליארדים כדי לטוס לחלל, כדי להראות את כוחו ושליטתו, אבל ההומלסים התרבו, המלחמות התרבו, המחלות התרבו. "אחר כך ראה אדם גדול מאוד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". המשנה למלך, התמים, המחפש, רק רוצה למצוא מקום טהור, אמיתי, שכדאי לחיות בשבילו. נשמה. התגלות. רוחניות. ואת מי הוא פוגש? את האנשים הגדולים של האנושות. את החכמים, את המדענים, את אנשי הרוח, את אנשי ההגות שמסבירים ויודעים הכול, ששולטים על הכול. ומה מחזיק האדם המשונה, הפיקציה הזו? הוא מחזיק אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. משונה. עץ, שאין בעולם עץ כזה גדול. אז מה הוא עושה עם העץ הזה? למה הוא נושא אותו? חז"ל אומרים במסכת אבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ואפילו רוח קלה הופכת אותו על פניו" (מסכת אבות פרק ג' משנה ט') הרבה חכמה, הרבה רושם, הרבה דיבורים, הרבה הבטחות ובשורה תחתונה – אפס שורשים, אפס מעשים.

כך נראית היומרה של האדם לשלוט ולשנות - להחזיק עץ גדול שאין לו שורשים והוא עקור. אבל מה עם המעשים? אפילו אלה שמדברים על רוח, פסיכולוגיה, פילוסופיה, הכול טוב ויפה. עזרתם למישהו להשתנות, להיות אדם יותר טוב? לא. רק דיברתם הרבה כמה חשוב להיות טובים והמשכתם להיות רעים ולעשות מה שלבכם חפץ בשם פילוסופיה כזו או אחרת. אז מה עושה המחפש התמים כשהוא פוגש את איש השכל, את החכמה האנושית שמתיימרת להבין ולפתור גם בעיות רוחניות? "ואותו האיש שאל אותו: "מי אתה?" אמר לו: "אני אדם". האיש הפיקטיבי שאל את המשנה למלך מי הוא, והמשנה למלך ענה לו: אני בסך הכול בן אדם. "ותמה ואמר שזה כל כך זמן שאני במדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם". אדם? מה זה אדם? לא שמעתי על דבר שנקרא אדם. אתה בא לרופא ופעמים רבות מבחינתו אתה לא אדם. אם זה רופא אוזן, אז מבחינתו אתה אוזן. אם זה רופא לב, מבחינתו אתה לב. לא מעניין אותו מה עבר עליך בחיים או מה אתה מרגיש או חושב, אתה לא אדם, אתה חולה עם בעיה, ואפשר גם לעשות עליך ניסויים אם לא ירגישו, כי אתה צריך לשרת את הפיקציה, את האדם הגדול של האנושות, של הקִדמה, של המדע. אתה בא למי שאמור לנהל לך את החיים, את המדינה ואת הכלכלה, ואתה בשבילו רק מספר, לא אדם. מספר חשבון בנק, מספר תעודת זהות, מספר אישי בצבא. מה שאתה חושב ומרגיש לא מעניין אף אחד. השאלה היא רק באיזו מידה תוכל לשרת את המערכת הגדולה, את הפיקציה של האדם הגדול. אתה שייך למפלגה? ללאום? לצבא? תראה מדים, תראה שייכות. מה זה אדם? אדם זה כלום. מאיזה מפעל אתה? באיזה בנק אתה? למי אתה שייך? אתה סתם אדם בפני עצמך? אם כך אתה זניח. העיקר זו המהפכה, העיקר זה הענקים שאין בהם כל נשמה, שאיבדו את האנושיות. אבל האמת היא שאני סך הכול בן אדם. כואב לי, אני מחפש, אני שואל, אני מתלבט, אני רוצה שיאהבו אותי, שיבינו אותי, אני רוצה להבין. אני לא רוצה להיות עוד מספר, עוד פועל. אני רוצה להיות אדם, להיות משהו יקר, בעל ערך אמיתי, משמעותי, פנימי. אני מחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות. "אמר לו: בוודאי אינו בנמצא כלל". המשנה למלך מחפש מקום טהור, קדוש, אמיתי, מקום לנשמה, מקום לאלוקים. אבל האיש הגדול אומר לו: "על מה אתה מדבר? אנחנו עכשיו בונים מפעלים, מייצרים טכנולוגיות, אין דבר כזה נשמה. "ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות. כי בוודאי אינו בנמצא". "תאמין לי, אני איש מדע, אני יודע, חקרנו, יש ספרים, יש מחקרים, מה שאתה מחפש לא קיים. יש לנו אנתרופולגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, היום אפשר לחקור את הכול. אתה מחפש משהו אבוד". איך מגיב המשנה למלך? "התחיל לבכות מאוד". הבשורה הזאת מאוד מצערת, שהאנשים החכמים והגדולים שאמורים לנהל לנו את החיים, את הכלכלה, את המדינה, אומרים שכל הדבר הזה זה סתם שטויות. תשתלב במערכת, תפסיק לחפש את עצמך ותפסיק לבלבל את הראש. "השני למלכות בכה מאוד ואמר: "כי בוודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום. והוא דחה אותו ואמר לו: "בוודאי דבר שטות אמרו לפניך. והוא אמר לו: לא, בוודאי יש"! איזה וויכוח מצחיק. "בוא תקשיב, אני אומר לך שאין. אני אחראי על כל החיות. אני מכיר את העולם. אני בן אדם גדול, מה אתה מספר לי סיפורים שיש? על סמך מה? והמשנה למלך עונה: ברור לי לחלוטין שמה שאני מחפש קיים. והוא עונה לכולם את אותה תשובה: "אני יודע שישנו בוודאי". אני יודע. למה? ככה. כך חייב להיות. תהיה ענק, תעשה מה שאתה רוצה, תביא לי ספרים והוכחות, לא אכפת לי. אני יודע בתוך תוכי, שחייב להיות דבר אמיתי ופנימי בחיים לחיות בשבילו. כי אם זה רק כל המשחקים האלה שלכם, לא כדאי לחיות, יותר טוב למות. זה לא משנה מה שענק כזה או אחר אומר. הרבה אנשים מסתכלים דרכנו, כאילו אנחנו שקופים, לא רואים אותנו, וגם אם הם רואים – הם רוצים משהו מאתנו – שניתן להם, שנקנה מהם, ואז הם נהיים נחמדים. וזה כואב לנו, זה מפריע לנו, זה מקטין אותנו. ואם ככה מסתכלים עלינו ההורים שלנו, או החברים שלנו – אז זה כבר פוגע מאוד. אנחנו לא אומרים שום דבר, אבל בתוכנו אנחנו מתכווצים, אנחנו מקבלים את המסר שאנחנו לא קיימים, לא חשובים, לא משמעותיים. רק אם נצליח לספק את רצונם של אחרים יאהבו אותם, אבל לא בגלל מה שאנחנו באמת אלא בגלל מה שהם הצליחו להרוויח מאתנו. איזו השפלה! ואם בתוך כל ההשפלה הזו מישהו אחד מאיר לי פנים באמת, רק בגלל שאני אדם, בלי שיצטרך ממני משהו, הרי הוא עשה איתי חסד עצום. ואם המישהו הזה זה ההורים שלי או מישהו קרוב אחר – הרי זה חסד גדול בכפל כפליים לאין שיעור. כמה בקלות אנחנו יכולים להאיר את החיים של מי שלידנו, וכמה חבל ומצער שאנחנו לא עושים את זה בגלל כל מיני סיבות ממש טיפשיות. השאלה הגדולה והמטרידה בנוגע לאהבה היא: למה רק כשזה בא מבחוץ אני משתכנע? וגם אז רק בקושי? האם זה חייב להיות כך? אם אנשים יעשו לי פרצוף חמוץ אני אתחיל לקמול? ואם יחייכו אלי ויאמרו לי שאני מתוק אני אתחיל לצהול?

כאשר הנביא מיכה (פרק ה' פסוק ו') מתאר את מעמדם של עם ישראל באחרית הימים, הוא כותב כך: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם". אומר הנביא: יבוא זמן שבו נגיע למצב תודעה כה גבוה עד שלא נזדקק לאישור של שום אדם. ואם מצב הגאולה המקווה כולל גם לא להזדקק לבני אדם ולאישורם, כנראה שזו בעיה שצריך להתרפא ממנה. זה לא חייב להיות כך. זה אחד הספיחים של הגלות. כאשר אנחנו חוקרים את מושג האהבה אנחנו רואים שיש באהבה שני צדדים. כך חז"ל מלמדים אותנו. כאשר דוד המלך חוזר מהקרב שבו הוא מכניע את גלית, הוא ניצב בפני שאול וכל הפמליה שלו. דוד מעורר את התפעלות שאול מאומץ הלב שלו. גם יהונתן בן שאול נוכח במעמד הזה, וגם הוא מתרגש מדוד. אבל התפעלותו מולידה בליבו אהבה מאוד מיוחדת. "ויהי בכלותו לדבר אל שאול", כאשר דוד סיים לספר לשאול מה קרה, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א'). המלבי"ם מסביר את הפסוק כך: "רוצה לומר, שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב". מדברי המלבי"ם אנחנו לומדים שיש שני סוגי אהבה. יש אהבה שנקראת "אהבת הערב והמועיל" ויש אהבה שנקראת "אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב". גם בדברי חז"ל אנחנו רואים את החלוקה הזאת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר - בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (משניות מסכת אבות פרק ה' משנה ט"ז). רוב הדברים שאדם אומר עליהם:"אני אוהב את זה", כוונתו לומר: "זה ערב לי, זה מועיל לי. אני נהנה מזה ואני רוצה את זה. אני אוהב את עצמי על-ידי הדבר הזה". וזה נקרא אהבה התלויה בדבר. אהבה התלויה בכך שאני אקבל מזה איזו שהיא הנאה או תועלת. ברגע שאני אפסיק לקבל מזה הנאה או תועלת, באותו רגע אני כבר לא אוהב את זה. אנחנו יודעים טוב מאוד איזה אהבות סוערות יש בעולם אבל בשנייה הכול נפסק. איך זה נפסק? זה פשוט כבר לא מעניין אותי, זה כבר לא מה שהיה. אני כבר לא נהנה מזה, עכשיו אני רוצה שזה יעלם. למה אדם מתקשה להאמין למי שאומר לו: "אני אוהב אותך"? כי הוא חושש שזו אהבה התלויה בדבר. אתה אוהב אותי כי אתה צריך ממני משהו. אתה אוהב את עצמך, לא אותי. ולכן למה שאני אאמין שאני שווה משהו? עכשיו אני שווה בשבילך. אתה אוהב אותי, אתה מחבב אותי, אתה מעניק לי כי אתה רוצה לקבל משהו, זה בסך הכול אגו ולא יותר מזה. ברגע שאדם מזהה שמי שאוהב אותו, רוצה להרוויח ממנו משהו, אז הוא כבר לא מאמין, כי הוא יודע שתוך שנייה זה יכול להתפוגג. אז למה אני צריך להאמין במשהו שהוא בעצם שקר? אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב את עצמך. את זה אנחנו מכירים, לצערנו, טוב מאוד. אבל החידוש של התורה הוא שיש גם סוג אחר של אהבה. "אהבה שאינה תלויה בדבר", "אהבת הטוב את הטוב". התורה מספרת לנו על יעקב שרוצה להינשא לרחל. לבן אביה אומר לו שלשם כך הוא צריך לעבוד שבע שנים. שבע שנים זה הרבה מאוד זמן. אז אם אומרים למישהו: אתה רוצה להתחתן עם הבת שלי? אין בעיה, רק תחכה אלפיים יום. מי יוכל לעמוד בזה? מי שרוצה להתחתן רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר. אפילו יום קשה לו לחכות. ומה כתוב על יעקב? "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט כ'). לפי המציאות שאנחנו מכירים, היה צריך להיות כתוב שיום נחשב לו כשבע שנים, אבל אצל יעקב להמתין לכלתו שבע שנים זה כמו כמה ימים. איך יכול להיות דבר כזה? מדייקים המפרשים שכתוב בפסוק "באהבתו אותה". אותה ולא את עצמו. אחד שאוהב את עצמו אין לו כח לחכות עד שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, אין לו סבלנות. אבל יעקב אוהב אותה, לא את עצמו, אז יש לו סבלנות לחכות אפילו שבע שנים. "אהבת הטוב את הטוב". אני לא מקבל ממך שום דבר, ואני אוהב אותך. אין פה מועיל ואין פה ערב, אבל אני אוהב אותך. מי מכיר דבר כזה? מצד אחד אנחנו לא מכירים אהבה ברמה כזאת, אבל מצד שני אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בדיוק כך. "תאהב אותי כמו שאני, בלי תנאים". הרבה פעמים בין בני זוג יש כל מיני מבחנים שהם עושים אחד לשני כדי לבדוק עד כמה השני אוהב אותו. הוא מרגיז אותו, הוא עושה דברים שהוא לא אוהב, ואם הוא ממשיך לאהוב אותו אז סימן שהוא אוהב. וזה באמת המבחן, אם אתה ממשיך לאהוב אותי למרות שקשה לך איתי, אז באמת אתה אוהב אותי. אבל איפה מוצאים את זה?

אותם שני סוגי אהבה יש לנו גם עם הקדוש ברוך הוא. יש בתורה מצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך" מצווה לאהוב את ה'. הרמב"ם שואל: איך אפשר לצוות על אדם לאהוב מישהו? איך אפשר לצוות על הלב: תאהב. אם אני רוצה שתאהבו מישהו אני צריך להכיר לכם אותו, את המעלות הטובות שלו. כשתראו כמה הוא מיטיב לכם, אז תאהבו אותו. ולכן כשאומרים לי לאהוב את ה' אומרים לי בעצם להכיר את ה'. מי יכול לומר שהוא אוהב את ה'? מי שמרגיש שה' ערב לו, שה' מועיל לו. ברגע שהאדם מזהה שה' עשה לו טובות, עשה לו חסדים, הנה כאן המועיל. וברגע שהוא זוכה להרגשה של אמונה בבורא, של קִרבה לבורא, הנה הרגשת הערב והלוואי וכולנו נזכה לזה. אבל זו עדיין אהבה שתלויה בדבר, כי אם הקדוש ברוך הוא לא מועיל לי, כלומר שהוא לא ממלא את רצוני ולפעמים גם עושה דברים נגד רצוני. ולפעמים מרגישים שהאמונה מביאה חלילה מרירות ולא ערבות, אז "בטל דבר – בטלה אהבה", והאדם שחש שהוא כבר לא מרוויח כלום מהקשר עם ה' פשוט מתרחק ממנו. אומנם גם כאן יש דרגה של אהבה עצומה, ללא תנאי, שכל יהודי מסוגל לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשמור לו אמונים, גם אם הדברים לא מתנהלים לפי רצונו, גם כאשר הוא אינו מרגיש שהקשר הוא ערב או מועיל. וזו בוודאי אהבה שאינה בטלה עולמית. אבל הלוואי שנזכה כולנו לאהוב את ה' איך שיהיה, לפחות להתחיל לאהוב אותו, להודות לו על הערב והמועיל, ובחסדי שמיים נזכה לעלות מזה גם לאהבה היותר גבוהה, ללא תנאי. רבי נתן מסביר בליקוטי הלכות, שהקושי שלנו להעניק אהבה לזולתנו נעוץ בכך שאנחנו לא חשים אהובים. ולא רק שאנו חשים בלתי אהובים בעיני בני אדם, אלא שאנחנו מרגישים לא אהובים גם בעיני הקדוש ברוך הוא. התורה כותבת: "ואהבת לרעך כמוך", והפירוש הוא שאם אני אוהב את עצמי, אם אני חש אהוב, אני מסוגל לאהוב את זולתי. אדם קם בבוקר עם חיוך, אז כל העולם מחייך אליו. אבל אם הוא קם עם פרצוף חמוץ, על הבוקר הוא שונא את כולם, כשמישהו מדבר איתו הוא ישר מתחיל לשנוא אותו, בלי שיעשה לו שום עוול. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט) כשם שהמים משקפים את פני המביט בהם, משקפים בני האדם סביבנו את צורת ההסתכלות שלנו כלפיהם. אם אנחנו אוהבים הם אוהבים, אם אנחנו חמוצים הם חמוצים. איפה מתחילה להתקלקל האהבה? למה אני קם בלי חיוך? אומר רבי נתן: הכול מתחיל מההרגשה שלי שהקדוש ברוך הוא לא אוהב אותי. לא רק שהוא לא אוהב אותי, הוא גם שונא אותי. אדם מתהלך בעולם עם הרגשה שהוא לא רצוי, אף אחד לא צריך אותו, העולם יסתדר יותר טוב בלעדיו, הוא רק גורם נזק לעולם, הוא באמת הוא לא חסר פה לאף אחד, וכל מה שהוא עושה זה כישלון. אדם ראשון חטא ואכל מעץ הדעת, אבל מאיפה זה מתחיל? זה מתחיל מחוה. אבל מאיפה זה מגיע לחוה? מהנחש. הנחש אמר לחוה: "למה את לא אוכלת מעץ הדעת?" והיא השיבה לו: "הקדוש ברוך הוא לא מרשה". אמר לה הנחש: "למה את חושבת שהוא לא מרשה? אולי עולה על דעתך שהוא כל כך אוהב אותך, ולכן הוא שומר עליך ומגן עליך מהדבר השלילי הזה. נכון שכך את חושבת?" משיבה לו חוה: "נכון, בגלל זה אסור לי לאכול מעץ הדעת, כי זה דבר רע. ה' אוהב אותי, הוא שומר אותי". אמר לה הנחש: "תני לי הזדמנות לתת לך פירוש אחר, אני בטוח שהוא יותר יתקבל על דעתך. דעי לך, שהקדוש ברוך הוא שונא אותך. עץ הדעת זה דבר מתוק, זה דבר נפלא, זה דבר מדהים. מי שאוכל ממנו מקבל כוחות אלוקיים, זו הנאה עצומה. הקדוש ברוך הוא יודע את זה, ולכן הוא לא נותן לך לאכול מהעץ. הוא פשוט לא רוצה שתיהנו". שורש החטא הוא הפרשנות על המציאות. ברגע שחוה קיבלה את הפרשנות של הנחש למציאות קרה לה משהו בנפש. היא איבדה את האמון. "עד עכשיו חשבתי שאתה אוהב אותי, חשבתי שאתה לצידי, חשבתי שאתה רוצה לעזור לי, שאתה רוצה להקל עלי, לשמור אותי, שאתה אבא רחמן ואהוב. עכשיו אני מבינה שזה לא ככה. ואם אתה שונא אותי, גם אני שונאת אותך". אבל איך אפשר להלחם במישהו כל כך גדול, אדון של הכול? איך נלחמים בקדוש ברוך הוא? איך ילדים נלחמים בהורים שהם שונאים? הם מתחילים לעשות להם דווקא. זה הכח שלהם. "אתה רוצה שאני אעלה הביתה? - אני לא אעלה, אתה רוצה שאני אוכל? – אני לא אוכל". ובכן חוה נופלת ברשת חוסר הדעת של היצר הרע, והיא אומרת: "אם הקדוש ברוך הוא שונא אותי אני אתנקם בו. מה אני אעשה לו? אעשה לו דווקא, מה שהוא רוצה שאני לא אוכל – אני כן אוכל". ברגע שאדם מרגיש שאינו אהוב, הוא מתחיל מיד להתדרדר, הוא אומר בליבו: "מה איכפת לי? אם אני כזה גרוע, אם אני לא שווה כלום, אם אין לי ערך, אם אני לא אהוב, אז שימות העולם, מה שרע אני אעשה דווקא. אני אוכל יותר מדי, אני אעשן, אני אעשה שטויות, אני אפגע באחרים, מה איכפת לי? מה זה משנה? ממילא אני אפס, ממילא אני אבוד, אז למה אני צריך להתאמץ? אני אתנקם בעצמי ובכל העולם". התוצאה של המחשבה שהקדוש ברוך הוא שונא אותי היא חטא. החטאה, התדרדרות, שגיאות, טעויות. זה מה שקורה לחוה, וזה השורש של הכול. ברגע שאדם רואה את הכול שחור, אז לפי הפרשנות שלו גם הטובות הן רעות. הפרשנות של המציאות היא שקובעת. זה לא משנה מה באמת קורה. אם אתה רוצה אז גם את הטובות תסביר בתור שנאה, ואם תרצה גם את הרעות תסביר בתור אהבה. כמו ילד שמה שהוא קורא רעות זה בעצם טובות, זה רק נדמה לו כרעות, הוא רק מרגיש כך.

אם יש אמון, יש אמונה, אז הפרשנות של הכול זאת אהבה. ואם אין אמונה, הפרשנות של הכול זה שנאה. הפרשן הראשי של המציאות כרעות הוא היצר הרע, הנחש. והוא מביא לשיטתו שתי הוכחות עיקריות שאנחנו שנואים. הוכחה אחת – "תראה כמה צרות יש בעולם, כמה צרות יש לך. ככה אוהבים? כל הצרות, כל המכות, המחלות, המלחמות, הפחדים. ככה עושה מי שאוהב? לא. ככה עושה מי ששונא. אם יש צרות סימן שהוא נגדנו, הוא שונא אותנו. עובדה שהוא מצער אותנו כל כך. וההוכחה השנייה – הרי אני עושה נגד רצונו, הרי אני יודע שאני עושה עבירות, אני לא אדם נקי וטהור, אז למה שהוא יאהב אותי? הוא צודק. למה שהוא יאהב אותי? הרי אני עושה באמת שטויות ודברים רעים, אני יודע שאני עושה דברים לא טובים, אז ברור שהוא ישנא אותי. זה מאוד הגיוני. עוד פסוק שמופיע בנביא (ירמיהו ל"א ב'): "אהבת עולם אהבתיך". מה זה אהבת עולם? אהבת עולם זו אהבה שאינה תלויה בדבר. הקדוש ברוך הוא בא ואומר לנו: "אני אוהב אתכם בלי קשר למה שאתם עושים או לא עושים, אני אוהב אתכם בעצמכם, אהבת הטוב את הטוב". חז"ל שואלים למה נמשלו ישראל לאגוז? "אל גינת אגוז ירדתי". כי אגוז הוא פרי כזה, שאפילו אם תזרוק אותו לבוץ רק הקליפה שלו מתלכלכת. הבוץ לא נכנס לתוכו. מה שתעשה איתו הלכלוך נשאר חיצוני. כמובן, אבינו שבשמיים היה שמח שנהיה ילדים טובים, שנעשה מה שהוא מבקש מאיתנו, אבל המעשים שלנו הם לא תנאי לאהבתו. כותב ספר הזוהר הקדוש: (זוהר חלק ב' דף ה'): "אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה לישראל - הוו שאגין ככפירייא למירדף אבתריה" - "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל - היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו". מתוך דברי רבי יהודה אנחנו לומדים דבר אחד - שאנחנו לא יודעים את גודל אהבת ה' אלינו, כי הזוהר אומר "אילו היו יודעים", משמע שאינם יודעים. דבר שני הזוהר נותן לנו מבחן: אתה רוצה לדעת איך מתנהג אדם שיודע שה' אוהב אותו? הוא רץ ושואג כמו אריה. מי שאוהב אותי, אני אהפוך את כל העולם בשבילו, אני אסע לכל מקום בכדור הארץ בשבילו. אם אדם היה מרגיש שהוא אהוב ורצוי וכל דבר קטן שהוא עושה הוא בעל משקל ומשמעות בעיני הקדוש ברוך הוא, שאפילו אם הוא לא עושה כלום המהות שלו הפנימית היא טהורה, אם אדם היה מרגיש את זה, הוא היה קם עם חיוך והיה רץ לעשות טוב. הייסורים שהקדוש ברוך הוא מייסר אותנו מראים על אהבה. "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח' ה'). מי שיש לו ילדים יודע - שגם כשהוא מייסר אותם, אפילו לרגע אחד קטן אינו מפסיק לאהוב אותם. רק הילדים, בחוסר דעתם וקטנותם עלולים לפרש את מעשה החינוך של הוריהם כשנאה. מה עם הדברים הרעים שעשינו? מה עם העבירות שאנו נכשלים בהן? האין הם סיבה מספקת להסרת האהבה? אומרת הגמרא וכך נפסק להלכה: אמר רבי יוסי: "בין כך ובין כך קרואים לך בנים" (מסכת קידושין ל"ו). מי שחננו ה' בבנים, יודע כי אפילו ירבו בעשיית עוול - ואפילו יכעס עליהם מאוד - בסופו של דבר בניו הם, עצמו ובשרו, ואי אפשר שלא ירחם עליהם ויאהבם. כמו כן אף אנו בניו אהוביו של המקום ברוך הוא, וגם אם חלילה הרחקנו, מעדנו, שגינו, נכשלנו, אהבתו אלינו כמאז ומקדם. המציאות מתפרשת לפי מה שאדם מחליט. יכול להיות לו טוב והוא יילל ויצטער על מר גורלו, ויכול להיות לו רע והוא יאמין שמה שקורה לו זה לטובתו, כי יש לו אבא שדואג לו והוא יודע מה הוא עושה. זה נתון לבחירה שלנו. ואדם שיתחזק באמונה הזאת, המציאות שלו תשתנה. הוא ירגיש אהוב, הוא יוכל לאהוב. הוא יגלה בחייו את מציאות ה' וחסדיו ועל-ידי זה בעצמו הם יתגברו וילכו.