להשתכר עד אבדן חושים?

כאמור, מצבם הרוחני של היהודים לפני גזירת המן לא היה שפיר. כדרכם של מהגרים (או גולים) מאז ועד בכלל, הם נטו להתאקלם בסביבה החדשה ולהתבולל בין השכנים. עם זאת, הם זיהו עצמם כיהודים, רק שאינם מקפידים כל כך על שמירת מצוות התורה. אולי אפילו נהגו להתגאות באבותיהם שהיו צדיקים ואף לספר שבחים על העבר המפואר שלהם. לכאורה, היהודים הם כמו כל עם או אדם שגלה ממולדתו, אבל רק לכאורה. כי בפנימיותם הם נותרו נאמנים ליהדותם, וההמשך מוכיח. שהרי כאשר המן כעס על מרדכי, הוא אמור היה לעשות מאמץ לפגוע בו וזהו. במקום זה הוא החליט לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי. מאיפה בא לו הרעיון להכניס את כל היהודים לאותו סל בו, לדעתו, היה מונח מרדכי? כנראה הבחין בעובדה שהעקשנות שהפגין מרדכי ביחסו אליו, היא נחלת היהודים כולם והם לא באמת מתבוללים בסובבים אותם. הבחין שיהודי נשאר יהודי. מסתבר שהוא לא טעה, והיהודים באמת הפגינו עקשנות בלתי מובנת - אבל כידוע, דוקא העקשנות הזאת היא שהצילה אותנו מגזירת המן. ואת העקשנות הזאת לא ניתן להסביר בשכל, היא מעל השכל. שהרי כאמור, המן איפיין את המועמדים להשמדה בשני איפיונים: אחד זה שהם יהודים, והשני זה שהם עַם מָרְדֳּכָי. כלומר מזדהים אתו, למרות שהם עצמם אולי נוהגים אחרת ממנו וכן משתחווים להמן. מכאן שאם מישהו היה מכריז שהוא מסתייג ממרדכי ומדרכו העקשנית להפגין את יהדותו בגלוי, הוא לא היה נכלל בגזירה לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים, עַם מָרְדֳּכָי. העובדה היא שאף אחד לא ניסה להינצל בדרך זו, ומכאן שצדק המן באבחנתו. זו דרכו של עמלק שהמן היה מצאצאיו הגנאולוגיים והרעיוניים; עקשנות בלתי מתפשרת על השקפה של כפירה בה' אחד, והעדר נכונות לסבול את הגישה ההפוכה, את האמונה הבלתי מתפשרת בה' אחד שמייצגים היהודים, ובראשם מרדכי שאותו משווים חז"ל למשה רבנו, הראשון שנלחם בעמלק. יוצא אם כן, שבשבת זו נקרא בשני ספרי תורה על שני הקצוות, משה רבנו מצד אחד ולהבדיל, עמלק מצד שני. בדיוק כשם שבפורים אנחנו קוראים באותה מגילה על מרדכי ואסתר מצד אחד ולהבדיל, על המן מצד שני. ויהודי צריך להבחין בשני הקצוות ולבחור צד, איך עושים את זה? ועוד מבקשים ממנו לשתות בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נו באמת, שיתבלבל ביניהם ח"ו? האמת היא שמה שיהודי נדרש לזכור תמיד זה את העצה של קהלת (פרק ז): רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים. את הטוב וגם את הרע הוא עשה ולנו ציווה לבחור בטוב. אלא שכאמור, יהודי עלול להיסחף - כמו בימים ההם וכמו גם בזמן הזה - עד שמחיצוניותו לא ניתן להבחין ביהדותו, והוא עצמו כבר לא ממש זוכר את העובדה הזאת, ואינו מייחס לה חשיבות מיוחדת או בכלל. באה פרשת השבוע עם החיבה המיוחדת למשה - חיבה המוענקת ממנו יתברך לכל יהודי באשר הוא, ומדריכה אותנו כיצד לתקן אם קלקלנו בשוגג, ואפילו אם זה קרה במזיד. ואפילו אם נתפסנו לדרכו של עמלק ח"ו, תמיד ניתן לשוב אל ה' יתברך, כי הקשר שלנו אתו הוא קשר עצמי, קשר של חיבה שמעל הדעת. ואדרבה, התיקון הבא לאחר שנכשלים ונופלים, מאפשר לעלות למדרגות גבוהות יותר מכפי שניתן להגיע בלא כישלון. זהו הרעיון שמבטא קהלת (פרק ב): שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. האור הבא מן ולאחר החושך, יש לו יתרון על אור תמידי שמעולם לא כבה. הרי זה היה מצבנו בפורים של אז וגם מאז חווינו תקופות של חושך נורא שהפך לאור ואפילו לאור גדול יחסית. כעת אנחנו חותרים אל האור הגדול באמת, 'אור חדש על ציון תאיר' ולצורך כך צריכים לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מה הקשר? כאשר יהודי רואה את המן או את צאצאיו הרעיוניים, עליו לדעת ש'ארור המן' = 'ברוך מרדכי'. שמצד הקב"ה, אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים כדי שיהודי יבחר בצד הנכון ובכך יהפוך את החושך לאור. חג פורים נועד להזכיר לנו שזו המשימה שלנו, ואותה ניתן להשיג אך ורק מתוך שמחה על עצם הקשר שלנו עם הבורא יתברך שאוהב אותנו גם אם בטעות נכשלנו, ואהבתו אלינו אינה פוחתת אפילו אם בכוונה סטינו מן הדרך שהתווה לנו. ומה שנכשלנו והתחברנו לארור המן ח"ו, זה רק כדי שנשוב ונהפוך את זה לברוך מרדכי. פורים נותן לנו את הכח להפוך את כיוון התנועה ממטה למעלה. צריכים רק להתנתק מדרכם של המן וממשיכי דרכו ולהתחבר למרדכי ולדרכו. וכאשר נשוב לדרכו של מרדכי, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.