קיימת הערכה - והיא לא משוללת היגיון - שנשיא סוריה בשאר אסד לא באמת רוצה את הגולן, וזאת מהסיבה שהדבר כרוך בהסכם שלום. כלומר: בסיום הסכסוך עם אויבו החיצוני המר ביותר.
הרודן הסורי מבין היטב, שרק אוייב חיצוני מדחיק את חובתו לטפל בבעיות הפנים הקשות בסוריה, מקל עליו לשלוט בעמו ולדכא ביד ברזל ניצנים של התנגדות.
מתגנב הרושם שנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מכירה את הפטנט הזה, והיא אף עושה בו שימוש - בשינויים המחוייבים כמובן.
בקיצור, הגורל לא יכול היה לזמן לנשיאה ביניש שר משפטים יותר מתאים מפרופ' דניאל פרידמן.
כי כדי להתקוטט כל היום - לא צריך כישוריים משפטיים.
כי התקשורת הרי ממילא מעדיפה לשווק לציבור רק קצף ואוויר חם.
אתה מצפה מנשיא בית המשפט העליון, שבטקס חגיגי של השבעת שופטים חדשים, שבו נוכחים גם בני משפחותיהם הנירגשים - הוא יתעלה במקצת מעל היום יום האפור ויגלה טיפת שאר-רוח או איזה דבר תורה מן העולם המשפטי, אבל לא: שוב הקמפיינים ואוייבי האומה, ושוב האנשים הרעים המסיתים והחורשים נגדנו מזימות "יום יום ושעה שעה".
מדוע זה שופטים חדשים, שזה עתה הושבעו לתפקידיהם ונמצאים באחד הימים החשובים והמרגשים בחייהם, חייבים - הם ובני משפחותיהם - דווקא ביום חגיגי שכזה לשמוע מפי נשיאתם דברים שהם כל כך ספוגים במיצי הקיבה שלה?!
והנה הריאיון לבטאון לשכת עורכי הדין שבו הנשיאה שוב מקוננת לאורך ולרוחב על כוחות השחור שחברו לפורר את בית המשפט העליון - וכמובן להרוס את הדמוקרטיה.
והנה טיפטוף חשדות על שר המשפטים שפועל ממניעים אישיים - שעה שכל דרדק משפטי יודע ששופטי בית המשפט העליון, ובעיקר הנשיאה, פועלים אך ורק לשם שמים כחולים.
מה עומד מאחורי ההתנהלות הנרגנת הזו של ביניש? האם כשהיא מתקוטטת היא ב"אלמנט" שלה? האם זהו דחף לאו בר-כיבוש? האם זו טקטיקה לגיבוש "כוחותינו"? האם זו דרך להסיח את דעת הציבור מכך שאולי אין לה מה למכור בשדה המשפטי?
כי הרי ברור הדבר: עכשיו, בעיצומה של המלחמה נגד שר המשפטים דניאל פרידמן - כל ביקורת שלילית על הנשיאה, ואפילו היא ביקורת עניינית, תחשב בגידה ממש.
בהקשר לכך ראוי להביא כאן דברים שאמר פעם, בעבר הרחוק, פרופ' מרדכי קרמניצר:
"נניח כי הזמן בו מושמעת ביקורת, הוא זמן בו מוסד מפואר (הכוונה לביהמ"ש העליון, י.ד.) עומד בפני התקפות קשות עליו - התקפות אשר המבקר עצמו סולד מהן, מוקיע אותן וגם מוכן להתייצב להגנת המוסד. מה זה אומר לגבי אפשרות ביקורת בעניין ספציפי באותו זמן? זו שאלה שמטרידה אותי הרבה. לא רק שהיא מטרידה אותי, אלא שהיא משפיעה עלי בהקשר לדברים שאני מחליט לומר או מחליט שלא לומר, ואני יכול לגלות לכם שאני מטיל על עצמי פה ושם צנזורה.
"השורה התחתונה באופן מוכלל היא זאת: אם הדבר חשוב ועקרוני, צריך לומר אותו גם אם יש לו השלכות משמעותיות.
"זה יהיה אסון, לדעתי, אם בגלל האווירה שיש היום בארץ בחוגים מסויימים כלפי בית המשפט העליון אנחנו נוותר על ביקורת עניינית על בית המשפט העליון...
"כמובן, שכדי לשמור על המוסד צריך לפעמים להתייצב מאחוריו כהתייצבות מאחורי דגל משום שהוא מוסד חיוני לדמוקרטיה הישראלית".
עד כאן הציטוט.
ובקיצור, אין כמו פרידמן כדי ללכד את השורות, לעבות את ההגנה ההיקפית ולהחניק כל ביקורת בתוך המחנה "שלנו".
והפטנט עובד! כמו שעון! צריך רק לראות את הריאיון של הנשיאה לביטאון של לשכת עורכי הדין, ובמיוחד במיוחד את דברי הפתיחה של המראיין, שכמו עומד מעולף מאהבה מתחת לחלון של דורית ושר לה סרנדות. סירופ דביק ומרוכז שכזה - סכנה לבריאות ממש - אפילו לקוראי פראבדה.
השאלה היא אם הסכסוך הארוך והמתמשך שבין הנשיאה ביניש לבין שר המשפטים פרידמן - אם סכסוך זה אינו מסיח את הדעת מעניינים אחרים חשובים לא פחות.
ונדגיש: בהחשידה את פרידמן שהוא פועל ממניעים אישיים - העלתה ביניש את הסכסוך הזה מדרגה.
וזו לא סתם עוד מדרגה: כאשר ביניש מטפטפת נגד פרידמן רמיזות שהוא פועל מתוך מניעים אישיים - כלומר מתוך ניגוד אינטרסים - היא למעשה מחשידה אותו בביצוע עבירה פלילית של הפרת אמונים (מעבר לתבונה המפוקפקת שבדבר - שאלה היא אם ראוי שנשיא בית המשפט העליון, יטפטף כך בפומבי חשדות ורמיזות נגד אדם).
מכל מקום, דורית ביניש, שהממלכתיות היא כידוע שמה האמצעי, מצאה מן הסתם, שהמאבק מול שר המשפטים על המגרש הממלכתי בלבד אינו לוהט די הצורך, ויש להבעיר מדורה נוספת.
וכך מבצבצת לה השאלה אם סדר יום ציבורי שכזה, שעיקרו מאבק נגד שר המשפטים, אינו מפרנס בעצם את מטרותיה האישיות של הנשיאה ביניש - באשר יש בו, בסדר יום שכזה, לטפח ולצרוב בתודעה הציבורית תדמית לוחמנית, ואז - ממילא נדחקת הצידה הבחינה העניינית של עבודתה המקצועית המשפטית.
כי מה ייזכר בדברי הימים מתקופת כהונתה של דורית ביניש? תגרות רחוב מבוקר ועד ערב.
ואנא, אל תשוו את מורשתה המשפטית של ביניש עם המורשת של קודמיה, ואל נא תנסו להעמידה בשורה אחת עמהם.
כי דורית ביניש, כידוע לכם, נאלצה להקדיש את כל שבע שנות נשיאותה למלחמה על הבית ממש.