כאשר שבה ועולה על סדר היום הציבורי האפשרות של נסיגה מרמת הגולן תמורת שלום מלא עם סוריה, מייד נוגהים כוכבי שמחה בעיניהם של רבים מתושבי ישראל וזאת משני טעמים. האחד - שלום עם סוריה פירושו הגשמת משאת הנפש הלאומית לשבירת ציר הרשע שבין אירן, סוריה, חיזבאללה והחמאס. השני - אוהבי החיים הטובים, קרי: כל עם ישראל, יוכלו עם פרוץ חלום השלום המיוחל לנסוע ברכבם הפרטי לקניות בשוק הגדול של דמשק ודרך סוריה לטורקיה, ומשם אפילו לכל רחבי אירופה. זה הרבה יותר זול וזמין מטיסה משפחתית שמחירה ממריא עם האמרת מחירי הדלק.
יהיה או לא יהיה שלום עם סוריה - זאת שאלת מיליון הדולר שאולי רק לפוליטיקאים "מוכרי חלומות" יש עליה תשובה. אבל, אם עם ישראל רוצה להיות מציאותי נוכח תקוות השלום הנזרעות, למטרות פוליטיות, ב"שמיים זרועי היהלומים של לוסי", כמילות שיר ה-LSD של החיפושיות, כדאי לנסות ולברר אם יש בכלל קשר בין המציאות העגומה לחלומות החלולים.
השאלה המרכזית שעליה יקום או ייפול הסכם השלום המדובר נעוצה במציאת פתרון לחילוקי הדעות היסודיים בין ישראל לסוריה לגבי תוואי הגבול העתידי בין ישראל לרמת-הגולן. כל מי שיעיין בספרי ההיסטוריה יגלה חיש קל, כי הגבול הבינלאומי בין שתי המדינות, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923, השאיר בשטח המנדט בריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המירבי) ו-50 מטרים ממזרח לערוץ הירדן.
במלחמת העצמאות התקדמו הסורים אל מעבר לקווים אלה, אך בהסכמי שביתת-הנשק שלאחר תום המלחמה נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בתחילת שנות ה-50, נוצר מצב שלפיו שלטו הסורים על מזרח הירדן והכנרת בגבול בפועל שנקרא "קווי 4 ביוני 67". במסגרת המו"מ העקיף שהתקיים עם הסורים במהלך השנים ותחת ממשלות שונות, מתעקשים הסורים על עמדתם שישראל חייבת לסגת בחזרה לקו זה. ישראל אינה מסכימה לתביעה האולטימטיבית. עמדתה החד-משמעית של ישראל היא שאם אי-פעם תתרחש נסיגה היא תהיה רק לגבול המנדטורי הבינלאומי, וזאת כיוון שנסיגה ל"קווי 4 ביוני 67" תספח לסוריה שטחים שהיא השתלטה עליהם באופן לא-חוקי.
עוד נקודת מחלוקת שהייתה כל השניים בבחינת "ייהרג ובל יעבור" היא הסירוב הישראלי החד-משמעי - שלא השתנה עד עצם היום הזה - לאפשר לסורים לשכשך את רגליהם בכנרת, או במלים אחרות: להשתמש במי הכנרת ההולכים ומתמעטים לצרכיהם. ללא מציאת פתרון מוסכם לשאלה זו לא יבוא השלום. ואין צורך להכביר מלים על משמעות המחסור במים במדינה כמו ישראל.
שאלה נוספת השנויה במחלוקת כמעט בלתי ניתנת לגישור היא מה יהיה עם פסגת החרמון המוחזקת בידי ישראל ושממנה ניתן לשלוט על מבואות דמשק וגם על מרחבי מה שקרוי "פתחלנד" בגבול שבין לבנון לאצבע הגליל. בכל הדיבורים ההיסטוריים על אודות אפשרות השלום עם סוריה עמדה ישראל על כך שפסגת החרמון תמשיך להיות בשליטתה. כל עוד לא נמצא פתרון מוסכם לשאלות מהותיות אלה - חלום השלום לא יהיה אלא משאלת לב לא מעשית.
אין פתרון
אבל בכל אלא אין די. קיימות מספר בעיות מהותיות נוספות שגם להן כנראה אין פתרון וגם הן ימנעו את מימוש חלום השלום.
שנים אחדות לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה השתלטה על התודעה הישראלית הסיסמא "שטחים תמורת שלום". החשיבה שהולידה סיסמא זו אמרה כך: אם יהיה שלום אין חשיבות לשטחים החוצצים בינינו לבין אויבינו. למרבה הצער כיום השתנתה המציאות הביטחונית. אויבינו שהפעילו בעבר צבאות קונבנציונאליים של חי"ר ושריון, עלו מדרגה, וברשותם טילים בליסטיים ארוכי טווח, חלקם מופעלים בדלק נוזלי וחלקם בדלק מוצק. ויש הבדל מהותי בין השניים. תפעול טילים בדלק נוזלי דורש זמן הכנות רב ואמצעי טעינת דלק שאותם ניתן לחשוף באמצעות מערכות מודיעין אוויריות. לעומת זאת בדלק מוצק זמן ההכנות לא קיים. משאית מכוסה ברזנט יכולה להוביל את הטיל באורח מוסווה עד אל אתר השיגור, לשגר אותו ולהסתלק במהירות, מבלי שניתן יהיה לאתר את המשגרים. שיטת שיגור כזו נקראת "שגר והיעלם".
כדי להתגבר על איום הטילים דרושים דווקא עכשיו - ואולי יותר מתמיד - אזורי פירוז קרקעיים, שירחיקו את הטילים מן הגבול ומן המטרות בתוך ישראל שאליהן רוצה האויב לשגר אותם. רמת הגולן ומרחביה המפורזים היא בדיוק מרחב קרקעי המונע מן האויב, הסורי למשל, לקרב את הטילים שברשותו אל מטרות בלב ישראל.
זה ועוד. הסכם שלום עם סוריה ונסיגת ישראל מרמת הגולן וגם מפיסגת החרמון רק יעצימו את האיום של חיזבאללה על כל יישובי אצבע הגליל, שללא הנוכחות הצבאית הישראלית ברמת הגלן יוותרו חסרי הגנה.
נסיגה מרמת הגולן תיצור, בנוסף לכל הצרות, משבר חמור במערכת היחסים המורכבת בין מדינת ישראל לבין ערביי ישראל תושבי הגליל. כל מי שיבחן כיום את מפת הדרכים המובילות ממרכז ישראל בשפלת החוף אל רמת הגולן או אל הגבול עם לבנון - יווכח לדעת בבירור, כי כל הצירים האלה, שדרכם ניתן להגיע לאזורי עימות בצפון, אם וכאשר יהיו, נשלטים על-ידי ישובים ערבים שיכולים, בקלות רבה, לחסום אותם ולבלום מעבר כוחות צה"ל צפונה, והיה אם תקרה מלחמה.
אין זה סוד כי נאמנותם הלאומית של רוב אזרחי ישראל המוסלמים נתונה כיום ל"אחיהם" הפלשתינים ועל כן סביר להניח שביום פקודה, כדי להגן על עצמה, לא יהיה לישראל מנוס, מנקודת הראות הצבאית, אלא להתייחס אל תושבי הגליל המוסלמים - מוואדי ערה וצפונה - כאל כוחות אויב. הערכה צבאית זו איננה נובעת מתוך "גזענות". היא מסתמכת על עובדות בשטח. והעובדות האלה, שצה"ל מודע היטב לדבר קיומן, מצביעות על כך שבקרב ערביי ישראל, המתגוררים בסמוך לצירי התנועה המובילים צפונה, קיימת פעילות של דיווח מודיעיני על התנועות של יחידות צה"ל - בעת תרגילים משולבים רחבי היקף. סביר לכן להניח כי מידע כזה על תנועת כוחות צה"ליים יזרום למפקדות אוייב גם בעת מלחמה. את הסכנה שבמצב זה אין צורך להסביר.
בצד כל העובדות האלה קיימת בעיה נוספת - סמלית-תדמיתית בעיקרה - המתבססת על השאלה מהי תפיסת השלום בעיני הערבים? מיטיבים להבהיר את הבעיה דוברי החמאס השונים. הם אינם מדברים על שלום אלא על הפסקת אש לזמן מוגבל. הם גם לא מדברים על שתי מדינות לשני עמים החיות בשלום זו בצד זו. הם מדברים על כך שכל כוונתם, הברורה והגלויה, לבוא במקומנו. בעיניהם "כיבוש יהודי" אינו לגיטימי ויש לבטלו ואילו החזרת זכויות ערביות ש"נגזלו בכוח", באמצעות הפעלת מה שהם מכנים "זכות השיבה" - היא "שיא הצדק".
בהקשר זה חובת ישראל להבין: נסיגה מרמת הגולן, איננה רק אקט של פינוי שטחים גיאוגרפיים. נסיגה כזו היא סמל שמשמעותו אחת. אם מבטלים את "הכיבוש" הישראלי ברמת הגולן שהתמשך 40 שנה, פירוש הדבר שניתן לבטל גם את הכיבוש שנמשך מאז קום המדינה של עמק יזרעאל, של צפת, של עכו, של איקרית ובירעם, ושל עוד ישובים שבעבר היו ערי מפתח ערביות. בדרך כזו של "ביטול הכיבוש" יבוטל גם "כיבוש הגליל" בצפון ואחר כך יבוטל גם כיבוש הנגב בדרום. ומה יוותר מישראל? רק מדינת תל אביב. וללא טריטוריה ישראלית - לא תוכל גם להתקיים מדינה יהודית.